המורשת התרבותית של יהודי מצרים
מסורת של גשרים בין תרבויות
פרופ' עדה אהרוני
1.
מבוא
השמטת
הנרטיב ההיסטורי של יהודי מצרים והקהילות המופלאות של קהיר ואלכסנדריה, ממערכת
החינוך הישראלית,
מהווה
מחסור רציני. על משרד החינוך לתקן את המחסור במהרה, וללמד, להנציח ולתעד את מורשת יהודי מצרים
כחלק
אינטגרלי של המורשת היהודית הכללית, מבחינה היסטורית, ערכית ותרבותית. יהודים חיו
במצרים כמעט
ברציפות
במשך אלפיים שנה. לאחר חורבן הבית
הראשון, בא הנביא ירמיהו למצרים עם מלוויו ומאז,
היתה תמיד
קהילה יהודית במצרים. מהזמן העתיק
ועד התקופה המודרנית, מעניין לציין, כי היהודים במצרים במשך
תקופות
ארוכות, תרמו ליצירת גשרים בין תרבויות.
במאה הראשונה כאשר הפילוסוף פילו מאלכסנדריה תרגם את התנ"ך ליוונית (הספטואגינטה
- תרגום השבעים), הוא החדיר אלמנטים תרבותיים יהודיים בתרבות ההלניסטית ובכך תרם
לגישור בין שתי התרבויות. במאה ה-10, תרם תרגומו של סעדיה הגאון, של התנ"ך לערבית, להכנסת
ערכים יהודיים בתרבות האסלאמית שקידמו
את היחסים הסימביוטיים בין שני העמים.
במאה ה-11, בא הפילוסוף היהודי הגדול משה בן מימון, הרמב"ם, למצרים
כאדם צעיר וכתב שם את מרבית עבודותיו הפילוסופיות והיצירתיות. לכתיבתו היתה השפעה לא רק על היהודים,
אלא גם בקרב המוסלמים. הוא כתב
בעברית ובערבית ולעתים אף בעברית באותיות ערביות, או להפך. הרמב"ם נודע בקרב היהודים בשמו
העברי משה בן מימון, ובין המוסלמים, בשמו הערבי, אבו עמרן עובייד אללה מוסה אבן
מימון אל קורטובי. כנאמר: "ממשה למשה לא היה כמשה," והוא נחשב כדמות
מובילה ביהדות וגם מאד מוערך ע"י המוסלמים כתורם בלתי רגיל לפילוסופיה
המוסלמית.
במצרים המודרנית התפתחו המסורות הבין-תרבותיות בדרכים שונות חדשות. ככלל, יהודי מצרים למדו וידעו לפחות 4
שפות - צרפתית, שהפכה להיות שפת- אם לרוב היהודים, עברית, ערבית ואנגלית.
בנוסף, יותר משליש מיהודי מצרים ידעו לדינו - השפה היהודית-ספרדית.
היהודים הספרדים, שגורשו ע"י האינקוזיציה בסוף המאה ה-15, מצאו מקלט בתורכיה,
בעיקר באיסטנבול ובאיזמיר. רבים מהם הגרו לאחר מכן למצרים ולארצות נוספות במזרח
התיכון, שם שמרו על שפת הלדינו ועל המסורות התרבותיות העשירות שלהם.
למרות שחיו במזרח, יהודי מצרים במאה ה-20 נפתחו לאספקטים שונים של תרבויות
המזרח והמערב. שיטת החינוך היהודית
היתה מגוונת ונלמדו 4 שפות - בבתי הספר היהודיים. היו בתי"ס של הקהילה למעמד הביניים, ואף בתי ספר
לעניים וליתומים, כגון: "טיפת
חלב. גם הילדים הנזקקים קבלו חינוך
טוב שסופק ומומן כולו ע"י הקהילה היהודית. התלמידים הנזקקים קבלו בחינם,
ספרים ובגוד וכמו כן, ארוחות חמות.
החינוך שקבלו העניק להם ההזדמנות לקבל מלגות ולהיכנס לבתי"ס תיכוניים
שונים ול"ליסה" ולהגיע לתעודת בגרות, או להמשיך במגמה המקצועית ולרכוש
מקצוע שהעניק להם את האפשרות
להתפרנס בכבוד. המורים היו מסורים
ועבדו בנדיבות שעות נוספות, כדי שהתלמידים יכלו להשיג ציונים טובים. מעמדות הביניים והגבוהים העדיפו
בתי"ס פרטיים, לרוב צרפתיים או אנגלים. בשנים 1945 - 46 , 59%
מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי"ס זרים.
הילדים היהודים לא נשלחו לבתי"ס הערביים של המדינה מאחר ונחשבו כבעלי
רמה נמוכה. ביה"ס אליאנס עזר
להפיץ את התרבות הצרפתית בתחילת המאה. הדבר שרת את היהודים מהמעמד הבינוני עד 1919 , באשר
יהודי קהיר ואלכסנדריה נחשבו כמצליחים ועשירים מכדי לקבל עזרה חיצונית. הקהילה היהודית נאלצה אם כן להישען רק על
עצמה וכך נוצרו בתי"ס תיכוניים משלהם כגון "מימונידס"
באלכסנדריה. בשנות ה-40 היו 6
ישיבות בכל מצרים. יחד עם זאת, רב
היהודים שמרו על עיקרי הדת, החגים והמסורת.
כמעט כל התנועות הציוניות שהיו בארץ ישראל בשנות ה-40 היו גם במצרים כגון:
מכבי החלוץ, השומר הצעיר ובני ברית.
חלק ניכר מהעבודה הציונית היה מוקדש למטרות חינוכיות עם דגש חזק על התרבות
יותר מאשר על האספקטים הפוליטיים של הציונות. מטרתה של הציונות היתה: "לפתח בתוך הקהילה את ההכרה
היהודית הלאומית". מעניין להיווכח, כי כמה תנועות ציוניות נוסדו במצרים כבר
בראשית המאה ה-20, כגון "מוריה" ו"בר כוכבא". צעירים יהודים למדו שירים עבריים
וריקודים ישראליים וחלמו על היום שבו יהיו לחברים בקיבוץ בישראל.
לקהילה היהודית היתה הזדמנות להחשף בפני תרבות עשירה ורב-גוונית: מוזיקה,
שירים, ריקודים ותיאטרון הן אירופיים והן מזרחיים. באופרה בקהיר, למשל, שבו בקרו היהודים באופן שוטף, הציעו
התכניות האומנותיות לא רק זמרים מצרים בעלי שם, כגון אום-כולתום ועבד-אל-וואהב
והזמרת היהודיה הנודעת ליילה מורד, אלא גם צמרת התרבות האירופאית כגון:
הפילהרמונית מפלשתין בניצוחו של טוסקניני הנודע, תאטרון שכספיר מסטרטפורד- און-
אבון, "הקומדי פרנסז" מפריז, הבלט המלכותי מלונדון, ו"הקומדיה דל
ארטה ממילנו.
בנוסף לרב-תרבותיות זו של מזרח ומערב, התרבות והמסורות של החגים היהודיים
וכן אירועים ופעילויות ציוניים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הקהילה
היהודית. בבתי הכנסיות המפוארים
בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד, נהלו היהודים חיי דת ומסורת, חגגו את החגים
ואירועים מרכזיים בחייהם, כגון חתונות, ברוב פאר.
למרות שבמשך דורות היו יהודים רבים במצרים,לא קבלו בד"כ אזרחות
מצרית. למרות דרישותיהם הגוברות
להפוך לאזרחים, מעריכים, כי רק כ-5%
הצליחו לקבל אזרחות מצרית. האחרים
היו "אפטריד", כלומר ללא כל אזרחות, למרות שנולדו במצרים. חלק מהם הצליחו לקבל אזרחות זרה
הודות לאחד ההורים. הרוב הגדול היו
ללא אזרחות ולא היתה להם תעודת זהות.
באם רצו לנסוע לחו"ל יכלו לקבל "לסה פסה" (תעודת מעבר), אך
לא דרכון. העובדה שלא יכלו להיות
אזרחים מצריים היתה גורם נוסף להגברת הרב-תרבותיות שלהם ונטיותיהם הציוניות.
החל בסוף המאה ה-19 ועד 1948, כאשר נוסדה מדינת ישראל, היתה הקהילה
היהודית במצרים משגשגת וגורם מרכזי בחברה ובכלכלה המצרית. הם נחשבו כ"אורחים
רצויים". אחד האנשים שראיינתי
העיר: "זה היה בסדר להיות אורחים רצויים, אך לא ל-2000 שנה, רציתי להיות כבר
בבית".
לקראת סוף מלחמת העולם ה-2, בעקבות תהפוכות פוליטיות והתגברות הסכסוך
הישראלי-ערבי, המעמד של
"אורחים רצויים" השתנה.
הקהילה היהודית, תחת לחצים כלכליים ותעמולה אנטי ציונית, נאלצה
להגר ולעזוב את מצרים בהשאירם את כל רכושם מאחור. מתוך כ-100,000 יהודים שהיו במצרים
ב-1948,
נותרו כיום כ-60 יהודים קשישים בלבד החיים במצרים. משמעות הדבר שהיתה "יציאת מצרים
שניה" של ממש, שהתרחשה במאה ה-20, אך לדאבוננו, לא הרבה אנשים מודעים
לכך. משרד החינוך יכול להוות גורם
מרכזי בהבאת המידע על "יציאת מצרים השניה," והפצתו בקרב התלמידים
ובאמצעות חינוך מבוגרים וכלי תקשורת.
מאז שנוסדה מדינת ישראל ב-1948 ועם השתתפותה האקטיבית של מצרים במלחמות
ישראל-ערב ב-1948, ב-1956, 1967 ו-1973, הפכו יהודי מצרים לקורבנות. רבים הוכנסו למחנות ריכוז בהאקסטפ
בהליופוליס ובא-טור במדבר סיני וגורשו במספרים רבים מהמדינה. אלה שלא גורשו, הבינו עד מהרה, לאור
חוקים להגבלת עבודה ואיסורים אחרים של הממשל המצרי, שאין להם כל עתיד במצרים והם
נאלצו להגר. כמחציתם עלו לישראל
בעוד האחרים הגרו לארה"ב, קנדה, צרפת, אוסטרליה, דרום אמריקה ושאר
ארצות. חסרי מזל יותר היו אלה
שהצליחו לקבל אזרחות מצרית. מהם
נשללה האפשרות לעזוב את מצרים והם הפכו למעשה לבני ערובה למשטר המצרי.
לאחר כל מלחמה עם ישראל היה גל חדש של הגירה עד שקהילה עתיקה ומשגשגת זו,
בת אלפיים שנה נהרסה לחלוטין. יהודי
מצרים אבדו את כל רכושם האישי ונכסיהם, כמו גם את הרכוש הקהילתי כגון בתי"ס,
בתי כנסת, בתי אבות, בתי חולים וכד', אשר הוערך במיליוני דולרים.
כל אשר היה להם הוחרם ע"י הממשלה המצרית והם נאלצו לעזוב עם מזוודה קטנה של דברים אישיים
ו-20 לירות מצריות בכיסם בלבד. אסונם
וסבלותיהם היו אדירים. מקהילה עשירה
ופורחת מצאו עצמם חסרי כל כמעט בן לילה.
היו אנשים שסבלו מהתקפי לב שנגרמו עקב אירועים טרגיים אלה ולא הצליחו להגיע
לצרפת או לאיטליה שהיו נמלי ההגעה לרוב היהודים שהיגרו ממצרים. יהודי מצרים חשים שהם שלמו מחיר יקר מאד
עבור ישראל - חורבן קהילתם. צר להם
שההיסטוריה הנרטיבית ומורשתם התרבותית העשירה לא מוכרות די
הצורך למרות שהן נחקרו היטב והמידע והספרים על הקהילה הזו עומדים לרשותם של מוסדות
משרד החינוך.
3.
השפעות המסורות הרב-תרבותיות
א) השפעות המסורות הרב-תרבותיות של היהודים ממצרים רבות, מגוונות ומרחיקות לכת. המורשת הרב-תרבותית של יהודי מצרים עזרה להם כשנעקרו מארצם והגירתם ממצרים בזמן "יציאת מצרים השניה"
(1948 - 1967). באם עלו לישראל או באם הגרו לאירופה, אמריקה או אוסטרליה,
ידיעת השפות שלהם
והכרת התרבות האירופית עזרה להם להיקלט
בארצות החדשות שלהם.
ב)
היבט נוסף לאופי הרב-תרבותי של יהודי מצרים
בימים אלה, כמו בעבר, היא פתיחותם והכבוד שהם רוחשים לתרבויות אחרות ולא רק
לשלהם. העובדה שחיו בעבר במצרים
ושהם מכירים את השפה והמנטליות של המזרח התיכון, מעניקה להם את היכולת להעריך את
תרבות שכניהם הערבים. מורשתם
התרבותית יכולה אכן לשמש מודל חינוכי ומקור לפתיחות, סובלנות והבנה המקדמים פיוס,
שלום והרמוניה.
ג)
פיוס במזה"ת, כמו בשאר אזורים מוכי
סכסוכים, יכול להתקדם מגישור בין אומות דרך מורשתם התרבותית. אחד הדרכים להתגבר על חוסר אימון בין
צדדים לסכסוך הוא באמצעות כלים כגון ספרות ושירה, היכולים לחדור לשכבות
העמוקות של תסכול ורגשות, ולצור
אמון חדש. תרבות, ספרות ושירה יכולים להעביר את מה שאף נאום פוליטי לא יעביר. הגישה הבין-תרבותית כוללת הזדהות עם
"האחר" והבנה וכבוד למצבו של הזולת ולאמת שלו. גישה זו יכולה לבנות מוטיבציה רגשית
ופסיכולוגית ולהגדיל מודעות וידע שיכולים לעזור להביא לידי ה"סולחה" -
הפיוס השלם, לא רק בין מנהיגים שחתמו על הסכם שלום, אלא גם בין שתי העמים.
מלחמות גורמות סבל לשני הצדדים לסכסוך ולא רק לצד אחד. ההיסטוריה המודרנית
של יהודי מצרים אכן מוכיחה זאת.
בזמנים קשים אלה, אותם אנו עוברים עתה בישראל, חשוב ביותר לזכור זאת
ולהשתמש בהיסטוריה של יהודי מצרים כדוגמה לכך. לא רק הפלשתינאים,
במספר, 650,000, נעקרו
מאדמתם, אלא יהודי מצרים ושאר ארצות ערב, 900.000 במספר, נעקרו מארצותיהם וסבלו קשות מהסכסוך
הערבי-ישראלי. על כל זה להיות חלק
מתכניות הלמוד של משרד החינוך בכל רמותיו. אם תולדות ותרבות יהודי מצרים ישולבו
בתוכניות הלימוד של משרד החינוך, הדבר יהווה תיעוד חשוב ותזכורת חיה לקיומה בעבר של אחת הקהילות הדינמיות שקמו לעם
ישראל בעת החדשה.
( מלים: 1683)
ד"ר לספרות וסוציולוגיה, נולדה בקהיר,מצרים.
בוגרת
אוניברסיטת לונדון - 1967 - M.Phil
והאוניברסיטה העברית בירושלים - Ph.D. 1975
.
יצירות:
פרסמה 24 ספרים, ביניהם ספרים מבוססים על מחקרה על
יהודי מצרים והיהודים מארצות ערב, שירה, רומנים, תרגומים וספרי בקורת. היא העורכת
הראשית של כתב העת לתרבות: "גלים"
(1987-2002), ופרסמה יותר ממאה מאמרים בכתבי-עת ישראלים ובין-לאומיים.
רשימת ספרים חלקית:
מחקר:
על בית החולים היהודי באלכסנדריה:
זכרונות מאלכסנדריה: ראובן מס, ירושלים - 1985
NOT IN VAIN (California 1998)
שירה:
מהפירמידות לכרמל – בגבולם ליד עקד, תל-אביב, 1979
שבוע ירוק – אלף: תל-אביב, 1986
ביער הכרמל שלי – מיכאל לחמן, חיפה, 1992
בחיק כפות ידיך – ירון גולן, תל-אביב, 1994
את ואני נשנה את העולם – מיכאל לחמן, חיפה, 1999
רומנים ההטורים:
יציאת מצרים השניה – עקד, 1985
מהנילוס לירדן – תמוז, תל-אביב, 1992
ספרי ילדים ונוער:
פרח השלום, הרפתקה גרעינית בחלל – ירון גולן, תל-אביב, 1994
תרגומים:
ש. שלום – השירים החדשים – מהדורה דו לשונית עברית/אנגלית, דוראנס: פנסילבניה,
1985
בקורת ועיון:
סול בלו – חתן פרס נובל - מוזאיקה, פטר לאנג: ניו יורק, 1992
פרסים:
פרס המועצה הבריטית העולמית (1972).
פרס קרן עמוס - בית הנשיא, ירושלים 1986.
פרס כתר הזהב הבין-לאומי, ניו יורק, 1992.
פרס חיפה וברמן, משרד החינוך, 1995.
ספריה ושירתה של עדה אהרוני הופיעו בשפות שונות ביניהן:
אנגלית, ערבית, צרפתית, יוונית , איטלקית, יפנית, ספרדית, גרמנית ועוד.
עדה אהרוני ייסדה בשנת 1985 את ארגון איפל"ק – פורום
בין-לאומי לתרבות השלום, אשר לו סניפים ברחבי העולם ופעילות ענפה למען קידום השלום
באמצעות התרבות והספרות.