24.3.04
כל הכבוד לאפרים קישון!
בכתבתה של רותי
דירקטור: "לבושו הדל של הילד שצועק שהמלך הוא עירום" (24.3.04),
היא מתעלמת מהעובדה שרבים ( אולי
הרוב), בארץ ובחו"ל, חשים לגבי ההגזמות של הכי ביכול "אמנות
מודרנית", בדיוק כמו קישון. לכן יש לברך אותו על ש"לבושו" במקום
להיות "דל", הוא ממש שיריון יציב ולוגי ובעל טעם טוב, היות והוא מביע מה
שרבים מאיתנו חושבים וחשים זמן רב. לכן מגיע לקישון כל הכבוד על האומץ לומר בבירור ובצורה משכנעת
ומבוססת, מה שלרבים מאיתנו לא נעים לומר.
אביא לכאן רק דוגמה קטנה המחזקת
את דבריו של קישון, מפי גדולי האמנים, פיקסו בעצמו. במוזאון של פיקסו בפריס, הופתעתי לראות ולקרוא כיצד בסוף ימיו
הוא בז לטעם הגרוע של הקהל והסוגדים העוורים של הפסודו "אומנות מודרנית". הוא נתן לחתול שלו להשתעשע עם צבעים על
בד, ולבסוף הוא חתם בעצמו (במקום החתול). היצירה ה"חתולית" קבלה תשבוחות
רבים מן הקהל העיוור וצחקוקים עמוקים מפי פיקסו! אפשר לראות במעשה קונדס זה צוואתו
להשמר מהשרלטניזם אשר התלבש במלוא עוצמתו על האמנות בימינו. אכן, יש להצטרף להזהרתו של קישון: שופטים
היזהרו משרלטנים ומקליקות בעלות ריקנות והבל במקום אמנות אמיתית הקוראת לרגש
ולהנאה אינטלקטואלית ולחוויה אסתטית. לשמחתנו, יש הרבה דברים יפים ובעלי ערך
באמנות המודרנית האמיתית (ולא השרלטנית), הגורמים לנו להנאה, רבה, למחשבה ולרגש
עמוק.
הכתבה של המבקרת רותי דירקטור,
מלאת השמצות סרק, הטון תוקפני, מתלהם ובוטה ואינו מצביע על גישה רצינית או מעמיקה.
ה לקראת סוף הכתבתה, היא ממש עוברת כל גבול, כשהיא משווה את ספרו של אפרים קישון
עם התערוכה של הנאצים של "אמנות מנוונת" שהוצגה במינכן ב-1937. במקום השמצותיה של
דירקטור, על הקהל הרב של אינטלקטואלים ובעלי טעם הטוב ועל השופטים ההגונים
והאובייקטיבים, החשים כמו קישון - להרים את דגל הגאולה מהמכה של השרלטניזם הגרוע
והמתפשט אשר התנפל עלינו לאחרונה.
פרופ' עדה אהרוני