תופעת האלימות בקרב בני נוער ומניעתה
משה ביננבוים (בן-נון-בם), ד"ר. פרופ'.
לאור
הפירסומים בשנים האחרונות על אלימות בקרב בני נוער וביצוע עבירות חמורות פליליות
על ידי בני נוער (השתתפות נערים במעשי אונס, שוד, רצח נהג המונית ז"ל, רצח אב
ז"ל ע"י בנו, רצח הנער מולכו ז"ל ת.נ.צ.ב.ה. ע"י חברו מכת
השטן ועוד תופעות של אלימות, סמים, מכות, התעללויות נערים בבני גילם, מעשי בריונות
לשמה ועבירות נהיגה לשמן, "חארקות", "סחיבת" מכוניות ועוד ...
פגיעות בבנייני מוסדות חינוך ועוד...), יש בהחלט לבדוק תופעת האלימות בקרב בני נוער
ולהציע לפחות תיאורית דרכים למניעת האלימות בקרב הנוער.
תהא
זו היתממות לטעון כי בעבר לא היתה כלל אלימות בקרב הנוער.
העובדות
הסטטיסטיות והמדעיות בספרות הפסיכולוגית והחינוכית מאשרות שאלימות היתה גם בעבר
בקרב הנוער.
האלימות
ה"כוחניות" "להיות גבר" "תראה לו מזה זה!"
"תגמור אותו!" היו תמיד ניבים לשוניים בקרב סוגי נוער שונים ובעיקר בקרב
נוער אלים.
"תחטיף
לה!" "תראה לה מי אתה!" "שבור לו את הראש!" "שים
עליו" היו ביטויים שגורים, מקובלים ויוצרי מעמד לפרט בקרב הנוער כולו, ובקרב
הנוער התיכוני הלומד.
האלימות
בחברה האנושית ובחברות גיל הנעורים והנוער בכלל, היא דרך, להשיג הישגים בתחומים
שונים, שבלי האיום באלימות והשימוש בה, אי אפשר להשיגם. הפרת החוק, פגיעה בזולת,
ניצול הזולת ותמימותו, הפקרת זכויות הזולת, הן לא פעם גם ה"נורמה" בחברה
המבוגרת ההישגית התחרותית, הלוחמת להישגי הפרט, להגדלת עוצמתו במדיניות,
בפוליטיקה, בחברה, במשפט. ניצול ציני של התמימים ע"י עורכי דין ואחרים. כמעט
"נורמה".
בכל
חברה הישגית בה הנורמה היא להגיע להישג בכל מחיר "לסדר את השני" יש גם
אלימות בקרב הנוער.
מבחינה
מדעית חברתית, סוציולוגית ופסיכולוגית, מבחינים בקרב הנוער סוגי דרכי התבגרות
אחדות. התבגרות קצרה בגיל הנעורים ויציאה לרחוב או לעבודה.
התבגרות
מוארכת בגיל הנעורים, נוער לומד ומתחנך עד גיל 18 ואף למעלה מזה אחרי שרות סדיר
במוסדות להשכלה הגבוהה.
בחברה
המודרנית, התקשורתית, התחרותית, הנאבקת על קיומה ובתוך עצמה, ומעלה את התחרות
האישית וההישגיות האישית לערך עליון נערץ ומקודש ביותר, בה נוצרת הלגיטימציה
התודעתית שגם בהתעלמות מן הזולת וזכויותיו אפשר אולי להגיע להישג הרצוי, שאולי גם
"נלחץ" "נרמוס" את הזולת נגבור עליו, נוצרת גם הלגיטימציה
התודעתית החברתית לאלימות. להפרת זכויות הזולת, לסילוקו מן התחרות ולהשגת ההישג
ב"דרכים שלנו".
נורמת
אלימות בחברה ההישגית המבוגרת הופכת במרוצת שנים גם לנורמת אלימות ב"תרבות
הנעורים" כפי שהם מבינים אותה ויכולים בשלב זה של חייהם לבצעה. (עיין במחקרים
סוציולוגיים ופסיכולוגיים על גורם החיקוי בחברות אנושיות).
השפעת
הבית, המשפחה, שצריכה "להתקדם" בכל מחיר, "להוכיח" את עצמה.
הרחוב שהוא תמיד לפחות מילולית אלים ושופע ביטויי כוחניות וזילזול בזולת – "תרבות" הערצת הכוחניות והיכולת "להסתדר"
"לנצח" "לזכות" היא המנביטה גם את תרבות הנוער האלימה על
סמליה השונים: הערצת המנצח. הערצת החזק שמתחיל להיות גם "הצודק". בשלב
זה גם הנוער משתמש באלימות כדי "ליישב" בעיות "לפתור"
עניינים.
הנטייה
לאלימות היא גם נטייה טבעית, טרום תרבותית בחברות האדם והנוער. גיל הנעורים כתקופת
התבגרות האדם במסגרת נורמות, לחצים, צורכי תרבות, מתחים, כשלונות אישיים והישגים
אישיים, היא השלב בו, גם האלימות פורצת (עיין: מחקרים על האגרסיביות בנוער ובאדם).
האלימות
בקרב הנוער, כמו: המלחמה המודרנית הקטקליטית, היא אחת מדרכי "השכנוע"
לזולת, לאחרים, בחברות במדינות, במעצמות, המתמודדות זו בזו.
במלחמת
הקיום בכלל, ובתולדות האנושות כולה, הרצון "לנצח", להתעלות על השני להשיג
עליונות על הזולת, על האחר, ובעיקר כשנעשתה לו או: להם, "דה לגיטימציה
תודעתית" חברתית ומשפטית, היא אחת הדרכים "לפתרון" בעיות.
האלימות
אמצעי במאבקים בין בני אדם. אז, גם, גיל הנעורים לצערנו אומר: "נכניס להם
מכות!" "נראה להם מי אנחנו!" "תן לה פליק!" "תכניס
לה כאפה!" "שלוף לה זפתה!" "כסח לה את הראש!"
הניבים
הלשוניים האלימים האלה הם ההכנה – יצירת
הנורמה, הלגיטימציה להשתמש באלימות כנגד "האחר" "האחרת" "האחרים".
דרכי
מניעת האלימות בקרב בני הנוער
חינוך
בחברה ובמשפחה לערכים אנושיים, לסובלנות, לזכות הקיום של הזולת, להכרה שגם השני,
הזולת הוא בעל זכויות ויש לו זכות קיום!!!
חיזוק
הנורמות החברתיות והמשפחתיות של ה"מה" עושים ו"מה" לא עושים
ביחסים עם הזולת.
הומניזציה
של החברה הבוגרת במלחמת הקיום התחרותית
קביעת
גבולות ל"מותר" ול"אסור" ביחסים עם הזולת, בתחרות אישית,
כלכלית, חברתית, מעמדית.
יצירת
קוי גבול מצפוניים, מה המשפחה "עושה" בפעילותה נגד הכל ומה אינה עושה"
במאבקיה עם הכל.
המשפחה
צריכה להיות גורם מחנך. לא רק "מאכיל" "מלביש" "מספק כסף"
"רוכשת אופנוע ו"מכונית יוקרה"! הורים אומרים "נתנו לילדים
הכל!" אבל את החשוב ביותר לא העניקו. "שכחו" להעניק ערכים פנימיים
מצפוניים ערכיים יצירתיים לפיתוח דמיון יוצר אדם הוגה!!!
החברה
והרחוב חייבים להעלות ערכים להגות האדם וכבודו, לחנך הנוער, להכרה בזכות הקיום של
הזולת!
התרבות
הציבורית, התקשורת, המנהיגים, המימסד במובן הרחב ביותר של המונח מבחינה סוציולוגית
טהורה, חייבים לבנות תרבות רוחנית ערכית של העלאת ערכי אדם, הומניזם מינימלי
ביותר, הגנה על החלשים בחברה, סובלנות לזולת וצרכי קיומו, הכרה בזכויות הזולת
ודמותו כצלמו של האלוהים.
שמירת
החוק לא כעונש לנכשלים בחברה – אלא כנורמה
של "המצליחנים" "היודעים להסתדר" שגם הם בהסתערותם על החברה,
הזולת והאחרים, ישארו שומרי חוק ומחויבים לכבוד האדם וזכויותיו, בעבודה, בכלכלה,
בחברה, במדיניות.
השלום
הוא מכשיר חשוב למדיניות של חינוך בקיום הזולת, הומניזציה של החינוך. הומניזציה של
חברת גיל הנעורים, סוציאליזציה של כל סוגי גיל הנעורים בחברה.
גינוי
העבריינים מכל סוג. דוגמא אישית של "המצליחנים" "המתחשבים"
באחרים בחברתם. גינוי התוקפנות והאגרסיה כאמצעי במלחמת הקיום הפראית בחברה
המודרנית.
טיפוח
הדו קיום בקרב הנוער, בצבא, בחברה, במקומות העבודה בין החזקים "המסתדרים"
ה"בסדר בכל" לבין היותר חלשים, התמימים, ה"לא יעילים" ה"לא
מצליחים". להלן גם אמצעי נוסף וחשוב בסוציאליזציה ובשילוב של הנוער בחברה.
חיזוק
תנועות הנוער נושאות הערכים, העלאת ערך החברות, שיתוף פעולה עם הזולת. השני לא רק "אוייב"
הוא גם "שותף" למאבק משותף לדרך מוסכמת ליצירה משותפת.
חיזוק
המטענים הרעיוניים והחברתיים בתנועות נוער חיוביות. עזרה לזולת, הכרה בזכות הקיום
של הזולת, וזכויותיו, עזרה הדדית, עידוד העזרה ההדדית, מלחמה בעוני, בסמים,
בניוון, בשנאה ההדדית שבין הכל לכל, גינוי האלימות, והמצליחנות האלימה, מתן פרסים
בעד שיתוף פעולה עם הזולת. העלאת ערכי אדם, חברה, סובלנות, התחשבות בזולת, "צדק"
מינימלי שווה לכולם, הזדמנויות "שוות" לכל בני גיל הנעורים.
לפחות
עיונית תיאורית ומדעית, יש ברעיונות אלה תרומה נכבדה למחשבה היוצרת כיצד למצוא
דרכים למניעת אלימות בקרב בני הנוער.
לצערנו
אין להתעלם מן העובדה שהחברה המודרנית הבוקרת היא מודל החיקוי של בני הנעורים
בעולם כולו ובארץ ושהשפעות שונות מן העולם כולו מועברות לתוך ארצינו בכל אמצעי
התקשורת והקשר והמגעים הבין-אנושיים. לכן, לא קלה המלאכה של חינוך, סוציאליזציה של
גיל הנעורים. אבל נקווה להיום: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ!"
5-2
חנינא
תדיר אפטר
הספר
"בחיק כפות ידיך" מאת עדה אהרוני. 135 עמדוים 5 חלקים
חלק
ראשון שירי אהבה. שם השיר הראשון "בחיק כפות ידיך" (כשם הספר)
וכך
כתוב בשיר:
בחיק
כפות ידיך
רכות,
חמות –
אינני
חשה עוד בשטף
עלי
יום יום טפלים,
אינני
שומעת את
יללות
התן,
אינני
רואה את ברק בצבוע
בחשכה.
ועם
העולם יפרוץ הלילה
בלהבה
כפטרית ענק,
לא
אחוש בכך
כנוסה
בנקיק הרכות,
נראה
כי
אחיה תמיד
השיר
הוא שיר אהבה לוהטת בסטרופה הראשונה בזמן חשכה מדברת ומספרת האשה לאהובה מה היא
מרגישה בחיק כפות ידיו הרכות והחמות. אין פלא שאינה חשה אז החיים הטפלים של חיי
יום יום ו"אינה שומעת" את יללות התן. ובסטרופה השניה היא ממשיכה לומר "ואם
העולם יפרוץ הלילה בלהבה לא אחוש בכך כי אחיה תמיד".
אהבה
כנה אמיתית וכנה היא אחת התכונות הטובות והיפות שיש לאדם. ואם אפשר לכוונה לאפיק קונסטרוקטיבי
וגם לספר בגלוי לאהוב, וליתר האנשים, בעזרת השירה, זאת תרומה חשובה לכל אדם ואדם.
כי בשלב מסוים כל אדם אוהב ועוסק באהבה.
ולא
במקרה השיר מסתיים במלים "כי אחיה תמיד"... חיים ואהבה הם תרומה חשובה
לאנושות ולחברה. המשוררת באמצעות השיר מגבירה מודעות והכרה אצל הקוראים, שאהבה לא
צריכים רק לעשות, אלא גם להעריך, להעניק ולספר למי שאוהבים. החריזה, המצלול
והרעיון הם נהדרים, תענוג לקרוא.
אחרי
השירים דומיה: "אולי בירושלים". "כבציורו של אשר" (בעלת
העיניים היפות) ו"משחקים" בא השיר "שלוש הגלימות". הגלימות
אינן גלימות בד או משי שעל גוף האדם. הגלימות הן תכונות אדם של צחוק, להט וכעס של
כל בן אדם, הן של אשה והן של גבר, ובפועל הן חלק של כל אדם חי.
וכך
כתוב בשיר "שלוש הגלימות":
לבתי
את גלימת
הצחוק
והוא
חייך
לבשתי
את גלימת
הלהט
והוא
זעף
לבשתי
את גלימת
הכעס
והוא
ברח
הפעם
מדברת האשה גם על עצמה, על אהבתה, וגם על הגבר. שלוש פעמים בשלושת הבתים אומרת
האשה "לבשתי". ובאותם הבתים מציינת את תגובת הגבר את המלה "הוא".
"הוא חייך, הוא זעף, הוא ברח". אחרי שהוא ברח היא "הורידה" את
הגלימות ומציינת שאחרי כן "שלוה שבתי לגלימת הצחוק עדויה אבנים זוהרות / הוא
חזר מחנחן, טל פנינים שפתיו. ואני תוהה מדוע אין זה מרויני ...
החלק
השני בספר מסביב לעולם בשירים. לא נסעה המשוררת לבדה, אלא לקחה איתה את כל קוראי
ספר זה "לטיול" בלי ספינות ובלי מטוסים.
כך
הכירו הקוראים:
את
סוסי המלכה בלונדון
את
הנחש באלכסנדריה, במצרים
את
ילדי עבדול באירן
את
הזהב השקוף באירן
כלים
קטנים בסין, בבייג'ין
מלכודת
הריקשה בהודו
את
הגיישות ביפן
את
ה"סווטו" והמשוררים השחורים בדרום אפריקה ועוד.
אבל
גם את הנוף, היקום, ואת עמד בטוריה, ספרד וכו'...
אישית,
פיזית לא הייתי במקומות אלה. והספר גם הוא מסלול טוב להכיר על החוויות הרבות.
חלק
שלישי: יובלות מלחמה ושלום. עם השיר "בל נצבע את המלחמה בירוק", "המלחמה
הארורה הזאת", "למפקד בסיני" מדברים על עצמם.
חלר
רביעי: שירי נשים, איה רבנו גרושם, תפילתה של אשה יהודיה, אשה ללא זמן, נשימה,
דפנה. שירים נהדרים.
חלק
חמישי: מדור לדור,
שוב
על גדות היאור, ממיקה, מפפו לעדן, מצדה לא נפלה (על המשקל "שנית מצדה לא
תיפול) זקוף, בתחנות החלומות, ניצן בת שנתיים. בת שנות האלפיים וכו'...
תשומת
לב מיוחדת מעורר השיר "נשואי השירה והמדע".
ציטוט:
פרופסור
ברג, השדכן הנובע
הפגיש
את השירה והמדע
לגבי
המדע היתה זו אהבה
אך
ככל שהפציר
רחקה
השירה.
...
אני זקוק לך,
איני
יכול לחיות בלעדיך!
עצרה
השירה
מהות
או עובדה? שאלה
אינני
יודע, ענה במבוכה
שתיהן
כמדומני לבסוף התודע
בחיוך
הושיטה השירה
את
ידה ודרך שערי הפרספציה בהגיון,
ודמיון
בזרועו צעדה...
5-3
הקונגרס
הבינלאומי של איפלק בלונדון, ע"ש יצחק רבין
מרס
14 – 18 , 2002 (במלון רויאל נשיונל)
הקונגרס
הבינלאומי של איפלק: "הפורום העולמי לתרבות השלום", בהנחיית נשיאת
הקונגרס, פרופ' עדה אהרוני מחיפה, זכה להצלחה גדולה ולהדים חיוביים רבים. נוכחו
בקונגרס חוקרים, סופרים ומשוררים מ- 21 מדינות, אשר השתתפו בפנלים, בסדנאות
ובשולחן עגול. נושא הקונגרס, אשר משך תשומת לב מרובה בכלי התקשורת היה:
"פתרון סכסוכים באמצעות גשרים של תרבות וספרות".
המצב
הקשה במזרח התיכון והסכסוך הישראלי-פלסטינאי עמד במרכז הדיונים, והמשלחת הישראלית
הצליחה להביא ראות ישראלית מהימנה ומשפיעה ובכך תרמה תרומה רצינית להסברה
הישראלית.
פתחו
את הקונגרס: לורד ג'נר, מבית הלורדים הבריטי, חברת הפרלמנט האנגלי – לויז אלמן (שניהם יהודים), פרופ' עדה אהרוני ומיכאל לנדסברג, יו"ר
תנועת העבודה הציונית העולמית.
המשורר
ד"ר חוסמטין אולגון מטורקיה, נבחר ליו"ר הקונגרס העולמי של איפלק הבא,
אשר יתקיים בבורסה, טורקיה, באפריל 2003.
בחוזרה
לחיפה התקיים מפגש איפלק שבו מסרה פרופ' עדה אהרוני על ההישגים של הקונגרס
בלונדון. נושא המפגש והבמה הרעיונית החודש היה: "מהות הסולחה בתרבות ובספרות".
המשורר מקיבוץ מזרע, קובי וינר, קרא מספרו "סולחה" בעברית, וחברו, חסן,
קרא את התרגום בערבית. לאחר קריאת הספר התקיים דיון עירני על משמעות ומהות "הסולחה"
בימינו והישגי הקונגרס בלונדון.
5-4
סיכוי
23
בינואר 2000
פרופ'
עדה אהרוני
נשיאת
איפלק
רח'
חורב 57
חיפה
34343
לפרופסור
עדה אהרוני שלום,
תודה
מקרב לב על מכתבך. שמחתי מאוד ללמוד על קמת איפלק, וכן על תגובתך לסקר בנושא כבוד
האדם.
תשובתי
חיובית, לבקשתך לצרף את שמי לרשימת התומכים, על ניירות העמותה.
מאחל
לכם דרך צלחה ביוזמותיכם.
בברכה,
אלוף
הראבן
5-5
ברכה
מד"ר מחמוד עבאסי על ספרו של ד"ר מוחמד פאוזי דאיף
לד"ר
עדה אהרוני היקרה,
נפל
בחלקי הכבוד לבשר לך על הופעת הספר משמעות השלום בשירת עדה אהרוני מאת הפרופסור
מוחמד פאוזי דאיף, מהפקולטה ללימודים ערביים באוניברסיטת אלמניא במסגרת המחקר
מלחמה ושלום בשירה הישראלית.
את
הספר הזה הואיל להעביר אלי הממונה על קשרי התרבות בשגרירות מצרים כדי להעביר אותו
אליך.
בזמנו
לא הבנתי מדוע נתבקשתי להעביר לשגרירות עותקים נוספים לספרך "שבוע ירוק"
שתרגמתי לערבית ו"זכרונות מאלכסנדריה" וכל חומר אחר עליך... מסתבר
שחוקרים שקראו את ספריך ב"מרכז האקדמי הישראלי בקהיר" ביקשו עותקים
מיוחדים, והרי הפרי הבשל והעסיסי, ספר מחקר מאלף בו קבע ד"ר פואזי שעדה
אהרוני היא מן המשוררים הבולטים והידועים ביותר בישראל ובארה"ב, "כמשוררת
השלום", ולאחר שנוכח בכך בעצמו, החליט לכתוב את המחקר שתורם רבות לקידום
השלום באיזורנו.
אני
גאה על שיתוף הפעולה בינינו מאז כעשרים שנה ועד היום, וגאה עוד יותר להשלים ולפרסם
את ספרך האחרון "פרח השלום", היכול לשמש פנינת שלום הנובע מאמנוה אמיתית
ומתוך אהבת עמך, ומתוך כמיהתך לזריחת שחר שלום אמיתי, שישיב קץ לשפיכות הדמים
ויביא לאיזורנו שלווה, פריחה וביטחון.
5-6
רע
למות בעד ארצנו
שירי
שלום
קרעי
שני, מאת וילפרד אואן, תירגמה מאנגלית חנה ניר,
הוצאת
קשב לשירה, 2002 76 עמודים.
כשמוזות
רועמות, התותחים אינם מעלים בדעתם לשתוק. וילפרד אואן (1918-1893(, חייל וקצין
בצבא הוד מלכותו במלחמת העולם הראשונה והקול הבולט ביותר, לצד זיגפריד ששון, בקרב
משוררי המלחמה הנוראה והמתמשכת הזאת, ביקש בשיריו להשתיק את התותחים אבל בידיו
הוסיף להפעילם. במשך קרוב לארבע שנים ירה אואן וכתב, כתב וירה, עד שנורה בעצמו
ונדם שבוע לפני תום הקרבות, והוא בן 25 שנה.
תיאורי
המלחמה שלו זוועתיים ממש – זוועתיים לא פחות ממאורעות עכשוויים שבגלל סיקורם המדוקדק הפכו מוכרים מדי
לכולנו: פיסות גוף קרועות, דמויות מפוחמות, איברים מתעופפים. חומרי הגלם של אואן
הם הבשר והנפש החבולים של חייליו, שלו עצמו (במהלך המלחמה אושפז כפגוע הלם קרב),
וגם של ה"אויב" אויב שאת אחד מחייליו שהרג בעצמו הוא מדמה, בשיר חדור
האשמה "פגישה מוזרה", למשור כמותו.
קרוב
לתשעה מיליוני בני-אדם, מהם כ- 780 אלף בריטים, נהרגו במלחמת העולם הראשונה. "המלחמה
הגדולה", כפי שכונתה, היתה במובנים רבים המלחמה המודרנית הראשונה, הן באמצעים
האכזריים שהופעלו בה (לרבות לוחמה כימית), הן בסוג הפגיעות החדש שגרמה לגופם
ולנפשם של קורבנותיה. זו היתה מלחמה שהתמשכה ללא תוחלת, בלא התקדמות של אף אחד מן
הצדדים הלוחמים, במעין הקזת דם איטית וסטאטית שנועדה להשביע אינטרסים עלומים של
מלכים וממשלות. אחת ממטרותיו של אואן, אם אל המרכזית שבהן, היא לחשוף לפני העורף – אותו קהל לאומי נבער, שאין לו מושג כיצד נראה שדה הקטן והנופל בפח
הרטוריקה המלחמתית, את ממדי הזוועה, הברבריות והטיפשות של המלחמה.
חומר
גלם חשוב נוסף, אם כן, שממנו עשויה יצירתו המטלטלת של אואן הוא מצבור הקלישאות
הפטריוטיות הנבובות, שנאמרו ונכתבו אז, לא רק אז, בשבח המלחמה, אותה התנסות גברית
מפוארת, הירואית ואלגנטית כביכול. אואן עושה שימוש פארודי ברטוריקה של האדרת
המלחמה ומעמת אותה עם תיאורים קשים של חוסר האונים, הסבל והפאניקה השוררים
בחפירות, שם מסתתרים חיילים מבוהלים, עלובים, פגועים, מכוסי דם ובוץ.
השירה
של אואן היא, אם כן, מעשה אנטי-מלחמתי שמטרותיו פוליטיות (במובן הרחב של המילה),
מוסריות והומניסטיות.