ההגירה הכפויה של היהודים ממדינות ערב והשלום

פרופ' עדה אהרוני

במסגרת המאמצים השונים למען שלום בין הישראלים לבין הפלשתינים פסחו על גורם חשוב הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, עקירת 856,000 יהודים מארצות ערב, אובדן כל נכסיהם ורכושם, והקשיים שליוו את הגירתם וקליטתם בישראל. זהו אספקט חשוב של הסכסוך הערבי - ישראלי ובעיית הפליטים במזרח התיכון, אשר הוזנח עד כה. קרוב למחצית אזרחיה היהודים של ישראל, על צאצאיהם, הם יוצאי מדינות ערב, ועל-כן, במסגרת חקר פתרון הסכסוך, והמאמצים למען השלום, יש להתחשב בחלק חשוב זה של היסטוריית הסכסוך, ולטפל בו על כל היבטיו המורכבים.

לתחושתם של יהודים שנעקרו מארצות ערב ואשר חיים בישראל, מתועדת עקירת הפלשתינים היטב ומוכרת למדי, בעוד שמהגירתם הכפויה מארצות ערב, קיימת התעלמות. עובדה זו הופכת אותם לנוקשים כלפי כל פתרון אפשרי של הסכסוך, שאינו כולל את מורשתם ואת ההיסטוריה שלהם. התחשבות בהגירה הכפויה של יהודי ארצות ערב כחלק מהטרגדיות שאירעו במהלך הסכסוך הארוך והמיוסר, עשויה לשפר את סיכויי פתרון הסכסוך והשלום.

מאז שנת 1948 עד ל 1967, נעקרו רוב הפליטים היהודים מאדמות הולדתם שם התגוררו במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי, דהיינו בטרם באו הערבים ממדבר ערב לאזורים אלה במאה השביעית לספירה. עד למאה ה-10 לספירה, התגוררו 90 אחוז מיהודי העולם באזורים הידועים כיום כמדינות ערב.

בשנת 1948 התגוררו יותר מ-850,000 יהודים בארצות הערביות של המזרח התיכון וצפון אפריקה. עד 1976, נעלמו רוב הקהילות היהודיות בארצות אלה, והותירו אחריהן אלפים בודדים של יהודים, מפוזרים על-פני ערים אחדות באזור. החקירה וההצגה של עובדות היסטוריות אלה, ניתנות לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון של היום.

הסוף העצוב והפתאומי יחסית של אחדות מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם, התרחש בחלקו הגדול עקב שרשרת של חוקים אזרחיים שעניינם חוסר סובלנות, אפליה ודיכוי ולעתים קרובות רדיפות אכזריות. חוקים ורדיפות אלה היו מנת חלקם של השותפים לגורל היהודי מידי המדינות המארחות, והם הוחרפו אחרי קום מדינת ישראל. אולם, היו זמנים שבהם יהודים נהנו מרווחה וממידה מסוימת של סובלנות והגנה מצד החוק ובמקרים אחדים אף זכו להגיע למשרות רמות תחת השלטון הערבי.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 כמדינה יהודית עצמאית, ציינה מחד גיסא את התגברות האמצעים האנטי-יהודיים במדינות ערב, ומאידך גיסא, הזדמנות להיפטר מהיהודים, באמצעות מתן הרשאות להגר. מדינות ערביות אחדות עודדו את המגמה בעקיפין, כאשר עצמו עין לנוכח הפעילויות הציוניות החשאיות שהתקיימו בהן. אולם בשלב מאוחר יותר, התהפכה המגמה, וכך הוחזקו יהודים במדינות כגון סוריה ותימן כבני ערובה.

תנאי היהודים הופכים בלתי נסבלים

משהתקבלה באו"ם ההחלטה לחלק את פלשתינה בנובמבר 1947, פרצו בכל רחבי העולם הערבי, מהומות ערבים כנגד קהילות יהודיות רבות. חנויות של יהודים, בתיהם ובתי כנסת עלו באש ונבזזו; מאות יהודים שלמו בחייהם, אלפים נכלאו, תנועתם הוגבלה, עליה לישראל נאסרה עליהם, ומיהודים רבים נשללה האזרחות. יהודים בעלי עמדות השפעה בתחום המסחר, איבדו בבת אחת את כל נכסיהם; חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, ורכוש בערך מיליוני דולרים הוחרם. וכמו במאות הקודמות, כן גם עתה הורחקו היהודים ממשרדי ממשלה וכניסתם למשרה ציבורית הוגבלה ביותר. הם איבדו את אמצעי הקיום והפכו להיות בני ערובה בארצות הולדתם ומוצאם. לכן אפוא, לא יכלו יותר להישאר שם. קהילות יהודיות משגשגות ופורחות במקומות כגון עיראק, מצרים וסוריה, נמחו כליל כאשר יהודים רבים אולצו לעקור את שורשיהם ולהגר, ולהשאיר את כל רכושם מאחור.

הטבלה להלן מסכמת את ההיעלמות הדרמטית של קהילות יהודיות בעולם הערבי מ-1948 עד 1976^[1].

אומדן האוכלוסיה היהודית במדינות ערב משנת 1948 ועד 1976

1976	1948
17,000	265,000	מרוקו
500	140,000	אלג'יריה
2,000	105,000	טוניס
20	38,000	לוב
200	100,000	מצרים
400	135,000	עיראק
4,350	30,000	סוריה
1,000	55,000	לבנון
0	8,000	עדן
25,620	881,000	סה"כ

יציאת מצרים השניה

ההגירה הנרחבת של יהודים ממדינות ערב זכתה לכינוי "יציאת מצרים השניה"[2]. מדינת ישראל הייתה לרוב מקום המפלט הטבעי ליהודים ממדינות ערב. כמה עזבו באופן עצמאי, אחרים היו מעורבים בפעולות הצלה גדולות שארגנו התנועות הציוניות והקהילות המקומיות ושלטונות ישראל. דוגמאות בולטות הן יהודי תימן ועיראק אשר, בין השנים 1948 ל-1951, הוטסו ארצה בקבוצות גדולות . בדומה לכך עקרה גם קהילת יהודי לוב כמעט בשלמותה לישראל. בסך הכול הגיעו לישראל ממדינות ערב 586,269 יהודים[3]. לפחות 200,000 יהודים היגרו לצרפת, אנגליה ושתי האמריקות. כולל צאצאיהם מגיע מספרם של היהודים אשר גורשו מבתיהם במדינות ערב, ואשר חיים בישראל ל-1,136,436, כ-41% מכלל האוכלוסייה. האחרים, מתגוררים לרוב, בצרפת, קנדה, ארה"ב, אמריקה הלטינית ובאוסטרליה. זרם ההגירה של יהודי ארצות ערב לישראל, זמן קצר לאחר כינונה כמדינה, השפיע באורח ניכר על המרקם הדמוגרפי של אוכלוסייתה.

רוב הפליטים היהודים מארצות ערב הגיעו לישראל במהלך שלוש השנים הראשונות לקיומה כמדינה. מתוך סך של 586,070 שהגיעו, נכנסו למדינה קרוב ל-400,000 בין השנים 1948 לבין 1951. את השפעתה של עלייה המונית מעין זו בפרק זמן כה קצר אפשר לראות בגידול הכללי באוכלוסיה בשנים אלה. עד ליום 15 במאי 1948, מנתה אוכלוסיית היהודים בארץ מעט מעל 700,000, ואילו בשנת 1951 היא הכפילה את עצמה ל-1,404,400.

גם היהודים שהגיעו לישראל אחרי 1948 היו מושפעים בצורה דומה מהאידאל הציוני של שיבה למולדתם. ועם זאת, נאלצו רובם להיהפך בין לילה לפליטים, להימלט מבתיהם ולנטוש מאות שנים של תרבות ממוסדת ומסורת עקב רדיפות אשר בהדרגה הפכו את חיי היהודים בארצות ערב לבלתי נסבלים.

הטבלה הבאה מציגה את מספר היהודים אשר הגרו מארצות ערב משנת 1948 ועד 1972:

עליית יהודים מארצות ערב לישראל מתאריך 15 במאי, 1948 עוד ליום 22 במאי, 1972

מספר	מדינה
330,833	מרוקו טוניס* אלג’יריה
35,666	לוב
29,325	מצרים
10,402	סוריה* לבנון
50,552	תימן* עדן
129,292	עיראק
586,070	סה"כ

· לגבי מדינות אלה אין סטטיסטיקה פרטנית מתועדת עד שנת 1950.

הגירה יהודית ופלשתינאית

מעטים בלבד מודעים לעובדה שמספר הפלשתינים אשר ברחו ממדינת ישראל, היה קטן ממספר היהודים אשר נאלצו להגר ממדינות ערב. במהלך דיוני האו"ם בשנת 1947, הזהיר ראש משלחת מצרים, "הקמת מדינה יהודית תסכן חיי מיליון יהודים בארצות מוסלמיות". חאג' אמין אל-חוסייני, יו"ר הוועד הערבי העליון, אמר בנושא זה, "אם תקום מדינה יהודית בפלשתינה, מצב היהודים בארצות ערב יהפוך להיות מאוד מסוכן". "ממשלות", הוא אמר בצורה מבשרת רעות, "מעולם לא הצליחו למנוע מהמון התפרעויות ואלימות". עם קום מדינת ישראל, הפכו היהודים במדינות ערב למנודים שנואים בארצותיהם,למאסרים ולעתים קרובות לגירוש. מצב זה הוביל את היהודים אשר הבינו למרבה הצער שאין להם עתיד בארץ הולדתם, להגר ממנה.

ההתנהגות של ארצות ערב השונות כלפי המיעוטים היהודים החיו בהם מגלה שוני מסוים ביניהן.נסקור בקיצור שלוש ארצות שונות: עירק, מצרים וסוריה.

1. עיראק

פחות משנה אחרי ההכרזה על עצמאות ישראל ב-1948, ננקטו בעיראק אמצעי דיכוי נגד היהודים. אלפי יהודים נאסרו או נלקחו ל"מאסר מונע" באשמת "ציונות". מספר רב של יהודים הגישו בקשות לצאת לישראל, אבל עד מהרה התקבלו חוקים אשר הקפיאו את חשבונות הבנק שלהם, ואשר אסרו על יהודים למכור את רכושם ללא היתר מיוחד. על מהגרים יהודים אשר הצליחו להשיג אשרות יציאה נאסר לקחת יותר מחמישים קילוגרם מטען לאדם. זמן קצר לאחר מכן התפרסם צו המפקיע את רכושם של כל יהודי עיראק, אשר בעצם עזיבתם את המדינה "ויתרו על לאומיותם", ורכוש יהודי נמכר במכירה פומבית. שנה לאחר מכן העביר הממשל העיראקי חוקים המגבילים את התנועה של יהודים, אסרו עליהם להיכנס לבתי הספר, לבתי חולים ולארגונים ציבוריים אחרים, וכן סורבו בקשותיהם לקבל היתרי ייבוא וייצוא להמשך פעילותם העסקית. התוכנית הצליחה במידה כה רבה עד כי יותר מ-110,000 יהודים נרשמו להגירה עד חודש יולי 1950.

הקהילה היהודית בעיראק הייתה אחת הוותיקות והגדולות בעולם הערבי, ובשנת 1948 מנתה 135,00. בבגדד לבדה התגוררו יותר מ-77,000, כרבע מאוכלוסיית בעלי ההון. האוכלוסייה הייתה אמידה ונהנתה מיוקרה, ועד למלה"ע השניה, החזיקו יהודים בעמדות שליטה בייבוא ובמשרות ממשלתיות רמות.

הרוב המכריע של האוכלוסייה הועבר לישראל כתוצאה מהתעצמות הפעולות נגד יהודים אשר החלו עם קבלת ההחלטה באו"ם על דבר חלוקת פלשתינה בשנת 1947 ונמשכו עד אחרי הפסקת האש עם ישראל בשנת 1949. מאות יהודים נרצחו ונאסרו במהלך פרעות אחדות שהתקיימו נגד יהודים. רכוש יהודי הוחרם וציונות, השאיפה לשוב לציון, הפכה לפשע חייב מיתה. נסיבות אלה אילצו את היהודים להימלט ולנטוש את כל רכושם מאחור. משנת 1949 ועד לשנת 1952, הובאו בדרך האוויר מעיראק הישר לישראל, 123,371 יהודים במה שכונה "מבצע עזרא ונחמיה".

כיום בעיראק נותרו יהודים אחדים בלבד, וגם אלה שנותרו שם, בעיקר מפני שלא הצליחו להימלט, נתונים ללא הרף לאיומים ולהטרדות מטעם פקידי הממשל או מושפלים קבל עם בבתי הכנסת שלהם מטעם משטר סאדאם חוסיין.

מצריים

מפקד האוכלוסין של שנת 1947 במצרים דיווח על 65,639 תושבים יהודים במדינה. אולם, על-פי הערכות כוללות יהודים שלא נרשמו בפנקס הקהילה, הגיע מספרם של היהודים ליותר מ-100,000. כיום נותרו במצרים כולה רק כ-50 תושבים יהודים בלבד.

כאשר מצרים הצטרפה בשנת 1948 לפלישה לישראל, היא פרסמה צווים חמורים כנגד יהודים שנחשדו בפעילויות "ציוניות", כולל מאסר במחנות ריכוז בהקסטאפ ובא-טור בסיני. רכוש יהודי הוחרם ומאות משפחות יהודיות הוגלו וגורשו. בתים הופצצו ויהודים נהרגו ונפצעו. אספסוף התנפל על הרובע היהודי בקהיר, הרג מספר של יהודים ובזז את בתיהם ואת חנויותיהם. תוך שנה עזבו יותר ממחצית יהודי מצרים; ורובם מצאו חיים חדשים בישראל. בדומה ליהודי עיראק וסוריה, שגשגה גם קהילת יהודי מצרים ושווי נכסיהם הפרטי והקהילתי נאמד במיליוני דולרים. כאשר אולצו לעקור משם, ירד הכול לטמיון.

בשנת 1956 נקטו המצרים בצעדים כלכליים ופוליטיים אכזריים אשר כוונו במיוחד כלפי היהודים. רבים מבין מנהיגי הקהילה היהודית הענפה במצרים נאסרו, הובלו ברחובות קהיר ואלכסנדריה, וחלקם נעצרו במחנות ריכוז. משפחות יהודיות בודדות (כ - 5 % מכלל האוכלוסייה היהודית), אשר התגוררו במצרים במשך דורות רבים, הורשו לקבל אזרחות מצרית, אך הרוב היו "Apatride" – חסרי נתינות כלל, בארץ הולדתם. במסגדים הוקרא צו ממשל הקורא להתייחס ליהודים כאל "אויבים", וב- 1967, 600 יהודים נאסרו, הוכו והוחזקו תקופות ארוכות במעצר ללא מזון או מים. זה מצער שסיסמאות כאלה נשמעות כיום במסגדים בכל רחבי העולם, ואפילו בישראל.

חשבונות בנק של היהודים נחסמו, רכוש מסחרי ופרטי הוחרם, חברות פורקו ומנהלים ושכירים יהודיים פוטרו. חנויות כל-בו של יהודים, בנקים ובתי עסק אחרים הוחרמו, כך גם בתי ספר יהודיים, תנועות נוער, בתי אבות, מוסדות רווחה, בתי חולים ובתי כנסת. שופטים ועורכי דין יהודיים גורשו מהאיגוד המקצועי, ועל מהנדסים יהודיים, רופאים ומורים נאסר לעבוד. האיגוד הרפואי במצרים הורה לאוכלוסייה שלא לפנות לרופאים ולמנתחים יהודים.

צעדים אכזריים אלה הביאו את הקץ על אחת מהקהילות העתיקות והאמידות במזרח התיכון. נכללו בהם עקירת יהודים מכל מצרים, ובעיקר מקהיר; קהילות אלכסנדריה ופורט-סעיד היו מרכזים פורחים של חיי יהדות סובלניים ועשירים. מחצית מיהודי מצרים היגרו לישראל דרך צרפת או איטליה, ואילו המחצית השניה התפזרו בכל העולם (כמו הפלשתינים). משפחות נשברו ואנשים רבים שעד כה היו אמידים, נפטרו מהתקפי לב כאשר גילו שהממשלה המצרית החרימה את כל כספם ורכושם. בין לילה הפכו לפליטים עניים חסרי כל.

סוריה

בשנת 1943 מנתה הקהילה היהודית בסוריה 30,000 חברים. אוכלוסייה זו נחלקה בעיקר בין חאלב שם התגוררו 17,000 יהודים לבין דמשק אשר אוכלוסייתה היהודית מנתה 11,000 איש.

מהומות אנטי יהודיות אשר פרצו כבר בשנת 1945 ובשנת 1947 היו הגורם שהניע את שלילת זכויות היסוד של היהודים. בשנת 1945 הגביל הממשל את העליה לישראל ורכוש יהודי נשרף ונבזז. ב-1949, קיבלו הבנקים הוראה להקפיא את כל חשבונות היהודים וכל נכסיהם הופקעו.

מצב זה גרם ל-15,000 יהודים לעזוב עד 1948 את סוריה. 10,000 היגרו לארה"ב ועוד 5,000 לישראל. כיום נותרו בסוריה יהודים מעטים בלבד והם מוחזקים כבני ערובה בתנאים מחפירים, ומנהיגיהם נעצרו ומוחזקים במעצר עד עצם היום הזה. הם אינם רשאים לנוע בחופשיות ואינם רשאים ליצור מגע עם העולם החיצון. בעלי משפחות בישראל נתונים כל העת לסכנת רדיפות מטעם פקידים מקומיים, וכמה מנהיגים יהודיים עונו ונתלו במהלך השנים.

סיכום

ההחרפה באמצעים שננקטו נגד יהודים נבעו משילוב של גורמים כגון: התעוררות לאומנות ערבית, הקמת מדינת ישראל, והאקלים הפוליטי הכללי, שהפכו את עקירת היהודים ממדינות ערב לתוצאה מחויבת המציאות, וגרמה להגירתם הכפויה.

רוב היהודים מכלל 856,000 שהתגוררו במדינות ערב בשנת 1948, מצאו בישראל מקלט מפני רדיפות ערבים. היהודים הנותרים – כמו הפלשתינים אשר מנו 650,000 איש כאשר ברחו מישראל, או נושלו – התפזרו ברחבי העולם. במדינות השונות שבהן התגוררו קודם לכן, היו רבים מביניהם אמידים וחברים נכבדים בקהילותיהם המקומיות הפורחות והמאורגנות היטב. אולם כתוצאה מהצורך להתעמת עם האקלים הפוליטי והחברתי של עוינות עצומה ובלתי נסבלת, היה עליהם להיעקר בכפיה, והם אולצו להשאיר מאחור את רכושם הפרטי והציבורי. לכן הגיע הרוב הגדול לישראל ללא אמצעים משלהם.

אחרי שנסיבות טרגיות אלה חייבו אותם לעזוב, לא היססו מדינות ערב לפרסם צווים מתאימים שנועדו לרושש את היהודים מכל נכסיהם. הרכוש היהודי, הפרטי והקהילתי, שערכו נאמד כיום במיליוני דולרים הופקע כולו, ועדיין מוחזק בבנקים של מדינות ערביות שונות, אך בעליהם היהודים אינם מסוגלים לקבלו לידיהם עד עצם היום הזה.

פליטים כפויים אלה ממדינות ערב, אשר עם צאצאיהם מרכיבים כמעט מחצית מאוכלוסיית ישראל (כ-5 מיליון יהודים, ומיליון 1 ערבים/פלשתינים), חשים כאב וכעס על כך שבעוד בעיית הפליטים הפלשתינים מוכרת היטב, ההיסטוריה הטראגית שלהם כמעט נעלמה מדפי ההיסטוריה. מכיוון שכך הם נוטים להחזיק בדעות נוקשות בכל הנוגע לבעית הפליטים ולהסכם שלום עם שכניהם הפלשתינים ולכינון מדינה פלשתינאית.

גישה אובייקטיבית יותר לשתי הטרגדיות: הן זו של יהודים ממדינות ערב, והן זו של הפלשתינים, עשויה להיות בעלת השפעה מבורכת על שתי האוכלוסיות. יהודי מדינות ערב בישראל (הספרדים), אשר ההיסטוריה והזיכרון יושבו להם ונישול נכסיהם יילקחו בחשבון בסכסוך הישראלי-פלשתיני , יוטו יותר להיפתח להסכם בדרכי שלום. ואילו הפלשתינים יבינו שאינם הקורבנות היחידים, וכמו בכל הסכסוכים, שני הצדדים סבלו ועדיין סובלים, עובדה העשויה למתן אותם ולהשפיע עליהם להתפייס. האפקט הפייסני על שני הצדדים עשוי להוביל לקידום מועיל של פתרון הסכסוך וקידום השלום לטובת לטובת שני העמים: ישראל והפלשתינים, ולטובת העולם כולו.

*******

* ד"ר עדה אהרוני היא חוקרת "פתרון סכסוכים" וסוציולוגיה תרבותית. מחקר זה ערכה במכון נאמן, בטכניון: המכון הישראלי לטכנולוגיה, בחיפה. היא פרסמה 24 ספרים ומעל 120 מאמרים. מאמר זה תורגם מאנגלית לעברית על ידי שוש לפידות.

---

[1] מבוסס על מפקד רשמי בכל אחת מהמדינות, ספרי שנה של הקהילות היהודיות: The Jewish case before the Anglo- American Committee of Inquiry,, 1946; חיים כהן, 1952 ו-1973, דוד סיטון, 1974; אנדרי שורקי 1952; ג'וזף בי. שכטמן 1961; דוד ליטמן, 1975 (נא לעיין בביליוגרפיה).

[2] עדה אהרוני, יציאת מצרים השניה (עקד תל-אביב 1985) , מהנילוס ועד לירדן (תמוז, תל-אביב, 1997) (Ada Aharoni, The Second Exodus, (Bryn Mawr, PA, 1983), From the Nile to the Jordan (Lachmann, Haifa, 1995)

[3] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינת ישראל, 1975