THE
HEBREW WRITERS ASSOCIATION IN ISRAEL
לירית: כתב עת באינטרנט
אגודת הסופרים בישראל
מייסדת ועורכת: פרופ' עדה אהרוני
שירה
ש. שלום
שירים נבחרים
ולמעלה מזה - לאהוב
אֵין צֹרֶךְ לַהֲרוֹס.
הַהוֹרְסִים סוֹפָם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
וַחֲלִילָה לַחֲזֹר בַּמַּעְגָּל הַנּוֹאָשׁ -
יֵשׁ צֹרֶךְ לַעֲמֹס.
הָעוֹמְסִים חוֹבְרִים יְרִיעָה לְאֲחוֹתָהּ,
שֶׁתָּמִיד הִיא אַחֶרֶת וְתָמִיד הִיא אוֹתָהּ.
יֵשׁ צֹרֶךְ לִצְרֹף אֶת עַצְמוֹ עַד הַסּוֹף
וּלְמַעְלָה מִזֶּה
- לֶאֱהֹב.
כַּבִּיר הָעוֹלָם.
מִי שֶׁנִּפְקְחוּ עֵינָיו לִרְאוֹת זֹאת,
שׁוּב לֹא יוּכָל לִשְׁלוֹת וְלִשְׁקֹט עוֹד -
עַד כִּי נִפְעָם.
יַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִצוּקוֹ שֶׁל הַסֶּלַע,
יָרוּי בֶּחָלָל כְּאֶבֶן הַקֶּלַע
לַתְּהוֹם בָּה יֹאבַד,
לִהְיוֹת לְאֶחָד עִם תִּפְאֶרֶת הָעַד.
פרוזה
נשים יוצרות עולם ללא מלחמות ואלימות מאת עדה אהרוני.
נכתב
ע"י : שרה זמיר
הוצאת לנה, חיפה, 2002, 104 עמ'.
כמו בהגדה של פסח, שם
מצווים הקוראים "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור", כך בספרה של פרופ' עדה
אהרוני, מתבקש המסר העיקרי של הספר, מסר השלום, להיות מועבר ומופץ בקרב הכלל בעיקר
על-ידי נשים הנחשבות כבנות הברית הטובות ביותר של השלום; זו גם הסיבה, שבניגוד
לסופרים אחרים המבקשים לשמור על זכויותיהם, מאפשרת אהרוני לקוראיה, באופן מפתיע,
"להעתיק חלקים מספר זה ולחלקם עם או ללא תשלום, בכל הלשונות האפשריים לאנשים
רבים ככל האפשר".
מסר השלום של הספר
ותהליך השכנת השלום שזורים זה בזה, הלכה למעשה: הן חלקו הראשון של הספר שעיקרו
מאמרים , מכתבים ופרוייקטים בנושא השלום, והן חלקו השני העוסק בשירה, מנסים להוציא
את השלום מן הכוח אל הפועל, ולהפכו מחזון בעלמא לדרך חיים. במידה רבה, דברים אלה
הם בבואה צרופה לביוגרפיה של אהרוני שאינה מסתפקת בהטפה גרידא למען השלום אלא עמלה
על יצירת מסגרות של ממש למען הגשמתו כדוגמת "גשר – נשים יהודיות-ערביות
למען השלום במזרח התיכון" ( -2003 1974) ו "איפלק-לנה – הפורום
הבינלאומי לתרבות השלום" (-2003 1999). בבחינת "נאה דורש-נאה
מקיים".
לאורכו של הספר כולו,
מצביעה המחברת על התרבות ועל הנשים כשני גורמים מהותיים אשר יש ביכולתם
להניע את גלגלי השלום בעולם בכלל ובאזורינו בפרט. לגבי תפקידה של התרבות בהשכנת
השלום, כותבת אהרוני: "התרבות והאמנות עשויות לסייע לפרט ולחברה בדרכים
מגוונות כבבואה של רגשות, מחשבות, שאיפות וחששות. הן יכולות להועיל בדירבון להבהרה
עצמית וחידוש עמדות, בהכרה בשגיאות העבר והעתיד ובמגבלותיהם, כמו למשל, התנסות
במלחמות המביאות הרס על כל הצדדים ומעכבות את השלום" (שם, עמ' 6).
כמי שנושאת בגאון את
דגל השלום ברחבי העולם כולו וכמי שנבחרה בעצמה, ע"י מכון רוצ'סטר, ניו-יורק,
כאחת הנשים הבולטות בעולם לקידום נשים, אהרוני מעלה על נס את מאבקן הבלתי מתפשר של
נשים כדוגמת ג'יהאן סאאדת וג'יין פונדה.
החוט המקשר בין
תרבות, נשים ושלום, שמוצא את ביטויו גם בכותרת הספר, מוצע כתחליף לעולם
רווי מלחמות, טרור ואלימות, עולם כוחני ונטול תרבות. לנוכח גלי הספקנות והציניות
כלפי האפשרות לחיות בשלום, זוהי ללא ספק אמירה אמיצה המשולה לעמדתם של העומדים
בשער וקוראים "יש לי חלום".
חלקו השני של הספר כולל
ארבעים וחמישה שירים מרגשים מפרי עטה של אהרוני ומהווה את התרגום האופרטיבי לקריאת
השלום שלה באמצעות התרבות (השירה) ובאמצעות האישה (אהרוני עצמה ונשים איתן היא
מזדהה).
רק לעיתים רחוקות, מוצג
השלום בשירתה של אהרוני כחזון אחרית הימים אוטופי כמו דימוי בעל הכנף מעל קרני
האור בשיר "צירי הלידה של השלום" (עמ' 64) המוקדש לזכרו של יצחק רבין.
מתוך שהיא מבקשת להציג
את השלום כדבר בר-מימוש והשגה, כמשהו מחויב המציאות, מוסק השלום גם ובעיקר מתוך
הכאב הבלתי-נסבל של מוראות המלחמה. שיר מצמרר במיוחד, המשתייך לקובץ "שירי
לבנון", הנו השיר "מכתב של אמא" (עמ' 60):
אתה לא תזכה לבנות קן
גילי יקירי,
כל לילה משיב אותך אלי
וצעקותיך החרשות מחרישות את לבי
"אמא, אמא עזרי לי…"
ואינני יכולה
אני רק יכולה ללטף את האבן
המחוספסת מעל עצמותיך
כפי שהייתי מלטפת את שערותיך
לפני השינה…
מטבע הדברים, מסר השלום
חזק יותר ובלתי מתפשר כאשר הוא יוצא מתוך רפש המלחמה מאשר כשהוא נובע מתוך תמונה
אידילית ומטה-קוסמית.
שירים שופעים חום אנושי
ואהבת אדם גדולה הם שיריה של אהרוני המתייחסים למשפחתה הקרובה. האווירה המפויסת
והטוב האנושי הקורן מדמויות בני המשפחה בשיריה מזכירים לכולנו כי המשפחה הנה למעשה
המיקרוקוסמוס בו קונה לו האדם את ערכיו, עימם יצא אל העולם הגדול. בין אסופת
השירים הללו, היוצאים מן הלב והנכנסים אל הלב, מצויים השירים על האם
"ממיקה" (עמ' 85) והסב "מפפו לעידן" (עמ' 86). השיר
"שבוע ירוק" (עמ'
84) מוקדש לאב שהיה
מברך את ביתו בברכה יהודית-מצרית בשפה הערבית: "גומעתק חדרה":
שבוע ירוק כריחן רענן
שבוע ירוק מבעד רקמת התחרה
של זכרוני שבוע ירוק
המשליך את ניחוחו מגולגל כגל פנימי
במערבולת שרשי ישותי
"שיהיה לך שבוע ירוק!"
היה מברכני אבי
במוצאי שבת בקהיר
בחוזרי מבית-
הכנסת הראשי
'שער השמיים'
ברחוב עדלי
"שיהיה לך שבוע ירוק,
בורא עצי בשמים!
שיהיה לכולנו
שבוע ירוק -"
חייך אבי
בנענעו ענף
הריחן הירוק
מעל לראשינו הקשובים –
"ותגישוהו חזרה לעולם
כולו פורח ומבוסם."
מי ייתן לי
שבוע ירוק
כריחן רענן
עכשיו שאיננו?
עכשיו
ש'שער השמיים'
נסגר.
מוטיב נוסף בשיריה של
אהרוני, הנו נרטיב יציאת מצריים הפרטית של המחברת שנולדה במצריים ועלתה ארצה בשנת
1950. המבט אחורה בזמן הנו, מחד-גיסא, רווי געגועים, ומאידך גיסא רווי גם השלמה עם
עוללות הזמן. דווקא לשון האיפוק של אהרוני בתיאורי נוף ילדותה אותו נאלצה לעזוב,
מעצימים את אותנטיות חוויתה: ….."והיא עפה חזרה כאנפה/ ליאור העצום העכור/ על גבו של ג'מוס/ כי זו
ששתתה ממי היאור/ באדוות חיוך איליו תחזור….." (מתוך "שוב על גדות
היאור", עמ' 87)
בספר זה נרתם סיפור יציאת מצריים הפרטי למסר השלום בכך שהוא מבטא יותר מכל
את תנאי הקדם של השלום: מחילה, סליחה וכפרה, גם של הנוטש בעל-כורחו, לשם פתיחתו של
עידן חדש נטול טינה.
סיפור
זייטס גזעונט
מאת: הרי
בר-שלום
היום עברתי ליד בית-כנסת וקבצן הושיט את ידו לעברי. נתתי לו כמה
אגורות ושמעתי אותו אומר לי, "זייטס גזעונט". שתי המילים האלה נשאו אותי
אחורה, לשנות הילדות, לבית שלנו, שנחרט בזיכרוני כפי שהיה, אז...
"זייטס גזעונט" היה בשבילנו שם - שמו של קבצן נמוך-קומה, רזה, בעל אף אדום
מחמת הקור ואצבעות עקומות שהיו מגיחות מתוך הכפפות הקרועות שלו. איני יודע מדוע
אני זוכר אותו רק על רקע החורף הקשה, אף שאני בטוח שהוא בא אלינו שנים על גבי שנים
- עוד
בטרם עמדתי על המתרחש סביבי.
הוא היה, אפשר לומר, אורח קבוע בביתנו. היה בא בדרך כלל
בצהריים, לא אומר דבר, ניגש לתנור הברזל שבמטבח, מסיר את הכפפות ומתחיל לחמם את
ידיו -
סובב אותן מצד לצד ברווחי זמן קבועים.
לפעמים אימא היתה שואלת אותו ביידיש: "אתה רעב,
'זייטס גזעונט'?"
הוא לא היה עונה, אלא מתחיל לצחוק
-
צחוק של שוטים, עיניים נעוצות בקרשי הרצפה. לסימן של אימא היתה המשרתת מגישה לו
משהו לאכול. לכשסיים, היה מנגב את פיו בשרוול, קם, וכשהיה מגיע לדלת היה אומר
"זייטס גזעונט". אלה היו המילים היחידות שיצאו מפיו.
לפעמים הייתי עוקב אחריו במבטי: בקושי הלך - גורר את נעליו הגדולות, הקרועות - שמהן בלטו והזדקרו החוצה, כמו עדות
לעליבותו, קצות הסמרטוטים המלוכלכים ששימשו לו כגרביים.
פעם נתנו לו זוג נעליים ישנות.
הוא הניח אותן מתחת לזרועו, אמר "זייטס גזעונט" אסיר תודה, אבל מעולם לא
נעל אותן. כאשר נשאל מה עשה בהן, צחק צחוק של שוטים, בוהה ברצפה.
כך הכרתי את "זייטס גזעונט", חלק משגרת הבית,
הבא והולך בשעות קבועות. לא ידענו איפה הוא גר ולא את שמו האמיתי, וכך גם אף אחד
מיהודי השכונה שאצלם ביקש נדבות. כך נמשכו הדברים עד לאותו יום...
ביום ההוא היתה סופת שלגים. (אולי זאת הסיבה שאני זוכר
אותו רק על רקע של חורף!) "זייטס גזעונט" עמד ליד התנור והושיט את ידיו
קרוב מאד ללהבת האש. בדיוק שאלתי איך זה שלא נכווה, כשהדלת נפתחה בבת אחת ושלושה
גברים נכנסו פנימה. מרוב פחד התחבאתי מאחורי התנור, מתפלל שאלוהים יהפוך אותי
לבלתי נראה. הרגשתי אימה ממש. עד אז ידעתי רק משמועות על מעלליהם של לובשי החולצות
החומות הפשיסטים, העושים מעשי בריונות ורציחות ביהודים.
המפקד שלהם, בריון גבה-קומה שחבש כובע פרווה ענק, שקוע
עד הגבות, פנה אל אבא:
"אנחנו גובים כסף
מהז'ידובים, בשביל הארגון שלנו. תביא כל מה שיש לך בבית, אם אתה לא מחפש
צרות."
אבא החוויר. פיו התעוות. אבל הוא כיווץ את השפתיים ונכנס
לחדר הסמוך. השלושה בחנו בחמדנות את החפצים שבחדר, כאילו רצו להעריך את שווים. רק
"המפקד" עמד והביט ב"זייטס גזעונט" במבטים של בוז. אבל הוא
התעשת מיד וחטף את ערימת השטרות מידו של אבא, ששב לחדר. הוא ספר אותם בקוצר-רוח,
וכשסיים חייך חיוך מפלצתי ואמר:
"תוציא את הכל, ז'יד מסריח."
"אבל, זה כל..."
הוא תפס בצווארון של אבא, והתחיל
לטלטל אותו:
"שמע ז'יד, שלא תשקר לנו,
אתה שומע?"
"עזוב אותו, גיוֹרְגי,"
נשמע פתאום קולו של "זייטס גזעונט". "האנשים האלה בסדר גמור."
הפנינו מבטנו לעברו בפליאה. אחד הבריונים שרק בעליצות
ושאל:
"שנלמד גם אותו לקח,
המפקד?"
"רק תוציא אותו החוצה ושיילך
לעזאזל," ענה המנהיג, "זה... אבא שלי... הוא מכר את נשמתו
לז'ידובים."
לראשונה בחיי ראיתי את "זייטס גזעונט" כועס,
אדום מזעם:
"אני מכרתי את עצמי ליהודים,
אתה אומר? כן, מכרתי את עצמי! אבל היהודים הם בני אדם, לא בריונים כמוכם... הרי
בזכותם גדלתי אותך... מהם הבאתי לך לחם... בבגדים שלהם התלבשת..."
הוא התנפל על נעליו של המפקד
והתחיל למשוך בשרוכים: "וגם את הנעליים האלה קיבלת מהיהודים! תוריד אותן כי
הן מטונפות, שומע?"
די היה בבעיטה אחת כדי לגלגל אותו עד הקיר. משם הרימו
אותו כמו שק והעיפו אותו החוצה, לתוך סופת השלגים. ערפל דק של כפור ושלג, כמו עשן
לבן, חדר פנימה מבעד הדלת שנפתחה לשבריר של שנייה.
מאז לא ראיתי אותו עוד. אבל באותו רגע התברר מדוע
"זייטס גזעונט" לא דיבר מעולם: הוא לא ידע יידיש!
הרי בר-שלום - פרטים אישיים.
תאריך ומקום לידה: 28.08.1939, בעיר בקאו - רומניה.
תאריך עליה: 13.06.61
תארים בטכניון: תואר ראשון (B.Sc.) בהנדסת תעשיה ונהול (1968); תואר שני ) M.Sc. ) בהוראת המדעים
והטכנולוגיה (1990). בשנים 1990-1992 השתלב בלימודי תואר שלישי (Ph.D) באותו מוסד וסיים את
מכסת הלימודים העיוניים אך לא את המחקר(אבטחת איכות).
מצב משפחתי: נשואים - אוגוסט 1965 עם חנה, מורה
ומנהלת ב"ס תכון (חיפה). נולדו 2 בנים: שאולי, ד"ר בפיסיקה
החלקיקים, בוגר הטכניון -
חיפה; אמיר, רואה חשבון
וכלכלן, בוגר אוניברסיטת חיפה.
פעילות סיפרותית: חברות ב: אגודת
הסופרים העברים, באגודת הסופרים בשפה הרומנית, באגודת הסופרים בשפה הצרפתית,
בהתאחדות אגודות הסופרים בישראל, באגודת המשוררים הצרפתית Terpsichore (צרפת),
באקו"מ, בפא"ן וחבר בוועדת הביקורת של ארגון זה.
פירסומים בעברית: "הנגנים עזבו את
העיר", רומן. יצא לאור ב- 2 מהדורות בספרית פועלים (1986, 1990) ואומץ
על ידי משרד החינוך והתרבות (הומלץ כספר קריאה לבחינות הבגרות). "אל הרקיע השביעי", רומן.
יצא לאור במסדה (1989). פירסומים ברומנית: "CURSA"
(המירוץ), קובץ סיפורים. יצא לאור בבוקרשט, אצל המ"ל היוקרתי C.R.
(1995). "ADULTER" (ניאוף), רומן. יצא לאור בבוקרשט, אצל Ariadna (2001). "O VIATA
de OM" (חיי האדם), שירה. יצא לאור אצל "Papyrus" (ת"א, 1999). פירסומים בצרפתית: "Les cloches d'Ein Kerem" (פעמוני עין-כרם),
שירה. יצא לאור ב- 2 מהדורות: Christophor (1995)
ו-"Papyrus" (1999).