מלכה נתנזון

על ספרה של עדה אהרוני, "מהנילוס לירדן" הוצ' תמוז, לרגל הוצאתו בתרגום לצרפתית:

הוצאת סתוית, פריס 2002.

ספר זה, העשרים במספר של הסופרת עדה אהרוני, פותח צוהר אל חלק עלום ומרתק בהיסטוריה של עמנו. המקום – מצרים, הזמן – סוף המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. בבסיסו, זהו רומן הנרקם בין אתי, נצר לאחת המשפחות היהודיות הותיקות במצרים ואחת הצאצאיות של הרמב"ם, לבין רלף, ניצול שואה אשר איבד את כל משפחתו ובא להתגורר עם דודתו האלמנה במצרים. העלילה מתרחשת על רקע התנועה הציונית במצרים, כאשר המרקם העדין של היחסים בין היהודים והערבים מופר בצורה גסה, תוך פגיעה והתעללות פיסית קשה ביהודים, בעקבות פרסום הספר הלבן וההכרזה על קום המדינה, דבר המביא בסופו של דבר ליציאת היהודים ממצרים וקליטתם בארץ ישראל.

במכחול רגיש, משרטטת הסופרת נופים ודמויות, חיי אדם וטבע, תוך מתן דגש על היחסים בתוך המשפחה היהודית (שלמרות תרבותה המערבית, עדיין קיימים בה מן היסודות הפטריארכליים), יחסם לסביבה, לתרבות, להווי, לפולקלור, ויחסי הגומלין הדו-ערכיים בינם לבין המקום.

בתקופה הנדונה, היהודים אמנם נהנים מחופש מלא (תרבותי ודתי), וזוכים אף לעידוד השלטונות בהקמת בתי-ספר, בתי-חולים ובתי-כנסת יהודיים, כמו גם טיפוח והרחבת הפעילות הציונית, על כל כיתותיה וגווניה ("בר-כוכבא" (1897), אחריה "מוריה", "השומר-הצעיר", "בני-ברית" ו"מכבי".

חיי התרבות פורחים – תיאטראות, קונצרטים ואופרות, המגיעות הישר מפריז ומלונדון.

היהודים שותים בצמא כל שבב תרבות מערבי – הזיקה לתרבות זו נוצרה בעיקר על שום בעיית הזהות ותחושת הניכור שחשו היהודים מצד השלטונות, אשר מחד גיסא, עודדה אותם להתפתח ולהתקדם, אולם מאידך גיסא חסמה בפניהם את האפשרות לקבלת אזרחות. הם נחשבו "אפטרידים" – בני חסות, או בעלי נתינות זרה שאותה קיבלו מהוריהם.

הילדים זוכים בתרבות קוסמופוליטית עשירה גם במוסדות החינוך בהם הם לומדים: הגימנסיה הצרפתית, בתי-הספר האנגליים והאמריקניים ואף בבתי הספר היהודיים בהם השפה השלטת היא הצרפתית, ולצידה האנגלית, העברית והאחרונה בסדר החשיבות – הערבית.

בין אתי ורלף מתפתח סיפור אהבה מופלא, יחסים קרובים רגישים והזדהות מפתיעה. רלף מתפלא על שהקהילה היהודית הינה, איפוא, מערבית – מודרנית, אשר מאופינת בפעילות ענפה בתחומי הטכנולוגיה, החברה, התרבות והכלכלה – דבר התורם נדבך לא מבוטל גם לשגשוגה של מצרים. אולם אליה וקוץ בה – הפריחה הכלכלית של היהודים מביאה גם להתפרצויות של שנאה ואלימות כלפיה מצד אוכלוסית המצוקה – שנאה שטופחה במשך שנים, ואחראית להתפרצות גל הפוגרומים כנגד האוכלוסיה היהודית.

על פניו דומה כי הסיפור בנוי כיומן תיעודי – כל ראש פרק נושא תאריך וציון מקום – אולם בהמשך מסתבר שזהו בעצם סיפור אקספוזיציה – עם קפיצות פנים ואחור במהלך העללה. הגיבורה מנסה לארגן את חייה מחדש במולדתה החדשה (ישראל) אולם כל כמה שתתאמץ, אין היא מצליחה להשתחרר ממולדתה הישנה, אשר רגשות של אהבה ואכזבה, שימשו בה בערבוביה "לראות את הדברים כפי שהיו באמת שם במצרים, לפני הנישות.. בפרופורציות נכונות, פרספקטיבה אמיתית", ועל מנת לרפא את נפשה המיוסרת, היא מגיעה למסקנה כי עליה לשוב אל עברה, שאלמלא כן, לא תוכל לארגן את חייה בהווה ובוודאי לא בעתיד. היומן אותו כתבה בקנאות מאז ילדותה מהווה מקור באמצעותו היא יכולה לשוב לעברה, ולנו, אפשרות להציץ אל עולם שרבים מאתנו ודאי לא הכירו.

לצד העלילה המרכזית, פורשת המחברת סאגה משפחתית מרתקת המבוססת על הביוגרפיה שלה עצמה.

הרומן פותח בשיחה המתקיימת בין הסבתא שרה (מתקדמת מאוד בדעותיה), לבין נכדתה לאה. השנה, 1902, המקום – פורט-סעיד.

השיחה, עד כמה שהדבר תמוה, נסבה אודות מרד הנעורים של הסבתא, עת העזה להמרות את פי אביה, אשר ביקש להשיאה ליעקב, המבוגר ממנה בשמונה עשרה שנים, וברחה אל אהובה ודודנה, ויקטור, בקהיר. יחדיו הם בורחים לאלכסנדריה ונישאים, דבר הגורם להחרמתה ע"י משפחתה.

בניגוד להשקפה המסורתית שרווחה באותם ימים, בדבר הגבלת הנשים היהודיות לעבודה מחוץ לבית, מחליטה שרה, בשל מצבם הכלכלי הקשה, לקבל על עצמה עבודה כמטפלת. אחר-כך עוברת קורס אחיות ומתקבלת לעבודה בבית-חולים. "עבדתי בכל עונות השנה – מפריחת היסמין באביב עד לגאות הנילוס בחורף", מספרת הסבתא לנכדתה. שרה אף מצטרפת ביחד עם בעלה ויקטור לתנועה הציונית "מוריה", כשבליבה מקננת התקווה לעלות יום אחד לישראל.

בימיו של סעד זג'לול, נוטלת אף חלק פעיל ב"איגוד לשחרור האשה", בו חברות נשים מוסלמיות, יהודיות ונוצריות.

בראש האיגוד עומדת עבלה חכימה, רופאה יהודיה הבקיאה אף בעניני חוק ומשפט ובכל הקשור במעמד האשה. פעילותן אינה נושאת פרי, אולם תקוותה של שרה היא שנכדתה לאה תעלה לישראל, וכאן תוכל להגשים את החלום שהיא לא הצליחה.

נשמע בדיוני? אכן. אולם, כאמור, מבוסס על ביוגרפיה משפחתית ועל מחקרים מקיפים שעשתה הסופרת לצורך כתיבת רומן זה.

פרק שני עובר לנכדה רבקה בת השלוש-עשרה, ולסבתה אסתר.

השנה, 1920, המקום – קהיר. בשל יהדותה של רבקה וזיקתה לארץ-ישראל היא נקלעת לקונפליקט קשה עם המפקח הצרפתי שנשלח מפריז לבחון את התלמידים הלומדים במצרים, לשם קבלת ה"סרטיפיקט". כשעליה להחליט האם להענות לצו הסמוי שמעמיד בפניה המפקח – התכחשות לידיעת מפת ארץ-ישראל, ולהנצל מכשלון בבחינה, מהדהד בה קולה של הסבתא "היי נאמנה קודם כל לעצמך", דבר שמטה את הכף. להפתעתה, כעבור חודש ימים מגיעה התשובה – "עברה את הבחינה בהצטיינות". את התעודה תלה אביה הגאה בסלון, ליד המפה של ארץ ישראל והקופסה הכחולה של הקרן הקיימת.

פרק שלישי מגולל את סיפורן הטראגי של רחל, אמה של חוה, והסבתא רבקה.

השנה 1928, המקום קהיר. האם עוזבת ביחד עם ילדיה הקטנים את בית בעלה על שום בגידתו בה עם המשרתת. הסבתא, אליה מגיעה האם המובסת והמושפלת, אינה מתירה לה להכנס "אל תשתטי, חוה, לא כדאי לך להיות "זעלנה", שובי אל בעלך, כל הבעלים דומים, בסוף כולם שוכבים עם המשרתות המופקרות האלה. האם זו סיבה הגיונית שתעזבי אותו? (טרגדיה החוזרת על עצמה אף בדורה של הגיבורה, כאשר אחיה גבי, שוכב עם מונירה, דבר המביא לנקמה מצד משפחתה – התעללות ברוטאלית ומעשה מגונה בגופה של הגיבורה בהיותה בת שבע, בידי אחמד, אחי מונירה, ובעידודה של האם – נקמה הבאה גם בשל סירובו של אביה, השופט מוסרי, לסייע למשפחה בשחרור האב ממאסר, לאחר שזה הורשע בדין.

פרק זה אף מביא את הקונפליקט המתגלע בין רחל, אמה של הגיבורה, לבין בעלה, הוא אביה של הגיבורה, בשל סירובו להתיר לה לצאת לעבוד. מקונפליקט זה יוצאת האם כשידה על העליונה. גם בין האב לבתו מתגלע קונפליקט קשה, כשזו מבקשת לצאת למחנה קיץ עם חבריה לתנועת "מכבי", בה היא חברה ופעילה מגיל עשר, אולם הוא סבור שאין הדבר מוסרי ועלול להוביל להתפקרותה של בתו. אתי מנצחת לבסוף בעידודה של "נונה", סבתה האהובה, העדה למצוקתה ואומרת לה: "הלכנו מעבר לאופקים של הורינו, ואנו מצפים ממך להתקדם מעבר לשלנו, יא בנתי, אבל לאט לאט..." די היה בדברים אלה כדי לגרוא תיגר על אביה, ולסרב לקרוא בפניו את ה"לה-ג'ורנל דאג'יפט", כפי שנהגה לעשות מאז ילדותה, בשובו הביתה מבית-המשפט, ואמו או נעימה, המשרתת הזקנה, מסדרת לו את ה"בונדו" (תחבושת רטובה) על מצחו ועיניו. סירובה יוצר קרע ביניהם: "הצבע השלהבתי של פניו דעך, והוא פנה אליה בטון פגוע ובמבט עצוב: "המחנה העביר אותך על דעתך, ידלה. איך את יכולה לדעת מה טוב עבורך?"... "בסדר! לכי למחנה שלך, אך אני מזהיר אותך – אם תסתבכי, אל תבואי חזרה לבייש אותי", עצבות ושמחה שימשו בה בערבוביה. כשהיא נוטלת את העיתון ומתחילה לקרוא בפניו, "הפסיקי", הוא אומר, בקולו החדש, "אינני רוצה שתקראי לי היום, או בשום יום אחר".

אחד היסודות החזקים בספר, הוא האימאז'. לסופרת יכולת תיאור נפלאה המכניסה את הקורא לתוך החוויה, כמו היה שותף לה בעצמו, בין שזו חוויה מרנינה ונעימה, ובין שזו קשה וטראומטית. בעיקר חזקים קטעי התיאור בשוק באב-אל-לוק. לצד תיאור הפירות הססגוניים, המיצים הצבעוניים, העוגות הריחניות, המאכלים מעוררי התיאבון, ישנם תיאורי מצוקה קשים ביותר. הסופרת מתארת את המון הקבצנים חסרי-השיניים, את עיניהם נגועות ה"טרכומה" של הילדים ופניהם מכוסות הרפש והזבובים הטורדניים, בצורה כה חיה ומוחשית, המעוררת לא מעט דחיה וסלידה, אולם יחד עם זאת גם אמפתיה עצומה. לצד תיאורים אלה ישנם גם תיאורי הווי עליהם משוכים נימי הומור לא מעטים "מאחורי הריסות הבנין, בחצר נטושה ומלוכלכת, הדפו ילדים יחפים ולבושי סחבות נדנדה לכל הכיוונים, כשילדה קטנה יושבת עליה וצווחת: "אלחאוני, אלוהים – הצילו!" בעוד המוני פרחחים מוחאים כפיים וצוהלים... "מאחורי הנדנדה הוציאה משפחה שלמה, הסבא, הסבתא, האב והאם וכעשרה ילדים, מיטות קפיצים כפולות אל מדרכה. האב הזיז את המזרנים והמשפחה, מצוידת בחובטי שטיחים, החלה חובטת בהם. לשני הילדים הקטנים לא היה הכבוד להיות מצוידים בחובטים, אך לאחד היה מקל גדול, והשני חבט בקפיצים בכל כוחו בנעל של אביו. האב פיקח על המבצע, ומעת לעת עבר ממיטה אחת לשנייה וקרא בקול "ילדים, בואו הנה, כאן עוד מלא!" והילדים נענו לקריאותיו בתרועות ניצחון. אתי הביטה במחזה בהשתאות ולא הבינה מה מתרחש. "מה הם עושים מונירה?" שאלה, אך לא זכתה למענה. אז הבחינה בחרקים זעירים ועגולים שנפלו מהמיטות על המדרכה בזרם מתמשך. הילדים התכופפו מתחת למיטות כדי להרגם בנעליים ואף בידיים תוך קריאות נרגשות. רק משראתה את פסי הדם הדביקים על המדרכה הבינה מה זה – פשפשים!"

כפי שכבר צויין, הספר מעניק לקורא אפשרות להתוודע אל מורשת יהודית אדירה, שהיתה די עלומה עבורו, ובכך חשיבותו. צדק א.ב. יהושוע באומרו (על גב הספר), "יפה, מרתק והרואי..."