תכולים
ובהירים היו השמים ,רק עב קטנה לבנבנה שייטה לה במערב, ריח של פריחה
רעננה ואביב בעיצומו נישא
באוויר, ואפף אותנו מכל עבר. לחות של בוקר נחה על הצמחיה .
בן זוגי מזה כארבע שנים, אחז קלות בידי ומשכני במין ערנות שובבה
כזו, " הי הביטי חמי, על משטחי
הצהובים שמולנו במדרון, אלה חרציות שהשנה השתלטו על כל המרחב ." "אני מבחינה גם בכמה
כתמי אדום שם…., הצבעתי קצת שמאלה," "אלה אינן כלניות, אם זה מה שרצית
לומר," קטע אותי חיים
באמצע המשפט, כאילו קרא את מחשבותי.
"בתקופה זו נותרו רק פרחי פרג, שבקרוב ניתן יהיה להפיק מהם
אופיום.
חיים היה בחור רזה ,גמיש, בעל תווי
פנים מחודדים וערני בתגובותיו. הוא למד בוטניקה לתואר שני
באוניברסיטה, שם גם הכרתיו, באחד הערבים הארוכים בהם 'חרשתי'
לסקר- ספרות,במסגרת לימודיי. בנימוס שאינו אופיני
למקומותינו שאל "האם
נוכל להפגש שנית, למחרת?". תוך ימים לא רבים, הפכנו לצמד החי במשותף. אהבתיו ונדלקתי עליו כמאהב לרוחי
ומזגי, הערצתי את חיבתו , לכל מה שקשור
לצמחיה ולטבע .
בכל הזדמנות היה משכנע אותי וחברים לצאת לטייל.
איני יודעת , האם הסתחררתי משכרון
טיוליו ו/או מעדינותו ורגישותו
כלפי, אבל עד מהרה עברנו להתגורר
יחדו וניהלנו חיי אהבה צעירים וסוערים. נישואים- בשלב זה, לא נלקחו בחשבון מבחינתו, לפחות עד סיום
הלימודים.
השביל התפתל במעלה גבעה וגבעולי סרפד
דוקרניים בירוק – עד, צצו מכל עבר,
תלי אבנים מסותתות מונחות באי סדר, נערמו מדי כמה מטרים ובלטו מעל הירק והפריחה.
עצרנו לתנוחה, ישובים על
חומת אבן מטויחת, המצמיחה אזוב אפרפר. מאחוריה התפתלה לה במקביל שדרת שיחי סברס דוקרני. "הביטי…" פנה אלי חיים, בהצביעו ישר לכוון מערב. "דומני שאנו על גבי תל
עתיק ואולי גם כפר ערבי נטוש".
"בואי,… נמשיך לכוון המבנה ללא
הגג שמולנו, אני מבחין על צלעו שיחי
צלף פורחים , מוכרח לבדוק האם זה הצלף הירושלמי המצוי ?. "אני אתקדם מהר, את קחי לך את זמנך ועלי בקצב
שלך", אמר, בהתחשב כנראה בלחיי, שמאמץ העליה גרם להם מן הסתם, להיראות
אדמומיות ומזיעות.
" או- קיי, בסדר אל תדאג לי " עניתי ללא חשש.
חיים דילג מעל אבן גדולה , ובצעד מהיר
פסע בינות לצמחיה הסבוכה. לאחר מספר
דקות נעלם מעיני, מעבר לעיקול
השביל. נותרתי מהרהרת במה שנראה לי כחידה, עוד מימי בביה'ס , 'מדוע דווקא בזמן העתיק יותר, נהגו
להשתמש לבניה, באבנים כבירות וכבדות כל כך' ?
עד מהרה חשתי בודדה בנוף הפראי והשקט . שלפתי את רדיו הטרנזיסטור מתיק הצד החום הגדול, שתמיד מלווני
לטיולים, ומשכתי באחת
את האנטנה המבהיקה והכסופה מנדנה. קיוויתי
להאזין לחדשות,
"כך לא אחוש לבד", שחתי לעצמי . תוך כדי הליכה אטית , ניסיתי לכוונן לאחת מהתחנות
הישראליות , לדאבוני הקליטה היתה גרועה ביותר.
משום מה נקלטו כהלכה רק שתי תחנות ערביות
ותחנה תורנית לתפילות .
כיביתי המכשיר ברוגזה והשלכתיהו כחפץ לא שמיש חזרה לתיק.
בעודי מגששת את צעדי הבא בינות לעשב הגבוה, והנה רגלי הימנית מחליקה
על שיפוע רטוב לעומקו של חריץ מתחת
לאבן כבדה , נחבלתי בישבני. רגלי השמאלית, מקופלת מתחתי, וכל כובד משקלי
עליה. מנסה להשתחרר,
כאב חד וצורם מהקרסול ומעלה מציף אותי.
זעקת
"אי……" ארוכה נפלטת
מגרוני, מהרהרת "מי בכלל שומע אותי כאן
" והיכן חיים ?? "חיים…." אני
קוראת בכל מיתרי קולי . רק הד
חלוש ומתגלגל עונה לי מהוואדי .
השקט מרגיז כעת , נעירת חמור קרובה נשמעת כאילו מענה
יחיד לזעקתי. רחש – כעין דרדור
אבנים ממורד השביל , או אולי אני רק
מדמיינת ?, לא! זה ממשי, קולות נקישה
קצובים של בעל חי גדול מאותו הכיוון. מוחי פועל בקדחנות , - סביר להניח שהחיה
הקרבה, מלווה בבעליה , אולי
הוא ערבי ופלשתינאי ?, חוששת שיפגע בי, ישדוד, אולי יאנוס
,יהרוג ? . מפעילה מאמץ
מרוכז, מאמצת את שתי ידי ומנסה
להדוף האבן שלוחצת על הרגל ;
תיסכול, אין תזוזה.
הפסיעות קרבות, "יאללה – אודרוב…
" אני מזהה בבירור דובר
ערבית, מתכווצת במקומי מנסה להטות
לעברי מספר עלי חלמיות רחבים להסתרה.
מקווה לסיכוי זעיר שיעברו לידי ללא
הבחנה. זעה קרה מבצבצת על מצחי
ועורפי, הידים רועדות , האם כאן עומדים חיי להסתיים?, מה קורה ? היכן חיים ?
רחשים בעשביה… , מתוכה מגיח ראש אפרפר
גדול של חמור, אפו הלח מרחרח סביב תיק
הצד שלי ועיניו נטועות בי, על גבו מתוח בקפידה אוכף, הכולל כיסי בד יוטה
גדולים,תלויים מכל צד.
ממקום ישיבתי הנמוך, דומני שהחיה
גבוהה ומאיימת. מעבר לגבה, נגלה לי
חלק גופו העליון של גבר, בעל ראש גדול ורחב העטור בכפייה משובצת בשחור ולבן. עיניו שחורות כפחם וגבותיהן משובצות בניצי שער לבנים.
נעצר, – התבוננו זה בזה בתמהון כ 30- 40 שניות, זמן שנראה לי כנצח, התכוונתי לומר
לו "סאלם עליכום" שהכינותי במחשבתי קודם, אך המלים נעתקו
מלשוני. המתנתי כבר לרגע
שישלוף השברייה ויחסל אותי.
האדם התכופף מעט באטיות, אחז בחבל הקשירה של ניהוג החמור להרימו
וסינן בין שיניו "סטנא (לאט), יא- חמאר". כעת הוא נראה לי נמוך יותר, שמנמן ופחות
מאיים. ניסיתי להעריך את גילו,
כבן 40 -45 שנה.
"מי את בחורה ? מה את לעשות בה
?" פנה אלי בעברית טובה
יחסית. למרות היותי עדיין המומה מהמפגש,
חשתי משום מה קירבה אליו, היתה
בקולו כעין התענינות אמיתית בגורלי.
"באתי מירושלים, ניתפסה לי הרגל
מתחת לאבן ", עניתי בשקט עצור, תוך
כדי שאני מעווה פני ומצביעה בידי לכוון הירך הימנית. גל של
כאב נוסף שטף אותי בקרסול.
"אולי תוכל בבקשה לעזור לי להזיז
האבן הזו מעלי", הפניתי את מבטי ישירות לעיניו. "ואללה, איזה
אבן כבירה ( גדולה) על הרגל שלך, זה הרבה קילו,…. " למה לא , בטח אני לעזור, השם שלי חמדאן סועד, האם יש לך עוד ג'מע'ה (חברים,חבר) כאן"?
"יש לי חבר שקוראים לו חיים, הוא בכוון זה" , הצבעתי אל ראש הגיבעה.
חמדאן טיפס ועלה על גל אבנים גדול,
הצמיד ידיו כשופר לפיו ובעוצמה רבה קרא, חיים..חיים….!
תוך זמן קצר הופיע חיים, מתנשם מריצתו
אלינו, בוחן אותי ומגשש את ירכי ורגלי 'האם
נחתכתי, או שמא אני מדממת' .
" מה קרה חמוטל שלי,?
אל תדאגי". חש שמחובתו
לטפל במצב ,
ניסה להדוף האבן
מעל רגלי, בשתי ידיו ,אבל- ללא תועלת,
הרים ראשו לכוון חמדאן מתבונן בו בהבעת פנים שואלת "נו.. מה ניתן לעשות.…?". "בוא
מהר ונשחרר ביחד האבן הכבדה מהרגל של הגברת, זה לא טוף להשאיר ככה יותר מדי זמן,
למה יכולה רגל שלה לקבל נמק."
התעשת חמדאן והחל לנהל החילוץ.
הפשיל מעילו ואת שרווליו,ויחדיו בארבע ידים,
חמדאן הזדקף, הפנה
ראשו לשמים הניח ידו על ראשו ולחש
צריך "פאקר" (לחשוב) ,
ברגע הראשון דומה היה לי שפונה הוא לאלוהיו. לאחר מספר
שניות, הפנה ראשו אלינו ואמר "יש לנו חמור, זה יש לו מלאן כוח, אם רוצה".
בדקות ספורות,
קשר סביב חזה החמור צד אחד
של חבל – הניהוג וקצהו האחר כרך סביב האבן מעל רגלי, תוך שהוא נזהר לא לגעת בשרוול מכנסי
התפוס.
עתה הפנה את פני החמור , לזווית
המשיכה הרצויה , שלף ענף עץ, המשמש לדירבון והיה נכון לפעולה . כל אותה עת חיים עמד מן הצד מבוייש
קמעה על שאינו יודע כיצד לתרום מיכולתו . אם בשל כך, או מפאת צורך אמיתי, הציב אותו כעת חמדאן בסמוך לאבן הקשורה והורה לו לאוחזה
ולכוונה כאשר תתרומם , כך שרגלי תיחלץ מאליה, לצד שני.
אתה מוכן ? שאל
בקול את חיים, צעק לחמור
"יאללה דוגרי"
והיכה באחוריו , רגלי הבהמה דחקו באדמת הטרשים החבל נמתח וכמעט התפוקק האבן החלה לנוע באטיות ,עד שלבסוף התרוממה ונחתה
הפוכה. הוקל לי , חיים סייע בידי
להתרומם . עמדתי על רגלי השמאלית נתמכת על כתפו, הרגל הימנית תלויה בכפיפת ברך, רק קצה הנעל מונח בעדינות על האדמה.
חמדאן רכן לידי , שלף מהכיס אולר, התבונן כלפי מעלה , אל שנינו
ושאל/אמר; "אני חושב- כדאי שנחתוך חתיכה מהבד כאן" ? "חשוב להסתכל במצב של הרגל של הגברת" , בנענוע ראש הסכמתי. החל חותך/ גוזר בעדינות הבד מהמכפלת, עד
כשלושים סנטימטר כלפי מעלה.
משב רוח צונן בקרסול, גרם לי
הקלה, "יש לך מזל , אין פצע פתוח, אבל יש בה כתם כחול ,
אולי שטף דם". פנה לחיים,"
אני מציע לך תיקח הגברת לבית חולים, אני יכול לעזור עם
החמור, ראית כמה
חזק הוא, יש לי זמן, הילדות שלי יחכו קצת לחלב". עוד הוא מדבר וכבר ליפף את חבל הניהוג, והעמיס תיק הצד
שלי אל תוך האוכף . חיים נעץ בי מבט
, כמתיעץ "מה דעתך חמי" ?
בעודנו חוככים בדעתנו, נשמע רחש
מאחורינו …. , כאילו משום
מקום, התרוממו מבין העשביה ששה חילים במדים ,חגורים במלוא הציוד הקרבי, נשקם בידם, מופנה אל רגלינו ובעיקר אל חמדאן וחמורו.
האחד נמוך ומוצק, צעד מספר צעדים קדימה מהאחרים,
בידיו אחז בעוזי , כנראה מפקד
החוליה. "מה מעשיכם
כאן" ? פתח הנמוך , בקול מאיים
, "ומי הערבי הזה "?
חיים התאושש ראשון מהלם המפגש הפתאומי, " אנחנו שנינו מירושלים בטיול והאיש הזה עם החמור שמוחמדאן, הוא סייע
לנו לחלץ את רגלה של אשתי, מתחת לאבן גדולה , הוא בסדר,
אחד משלנו: ערבי ישראלי , לא מהשטחים" . ( זו פעם ראשונה שמכנה אותי כ'אשתו'), בוודאי רצה להוכיח לחילים, שרצינים אנו ואחראים.
המפקד פסע צעד נוסף לכיווננו , השתהה
קצת לשיקול…. "טוב, כעת
זוזו אתם ימינה " אמר, ולשם הדגשה, סימן זאת בעזרת תנועת חצי עיגול של קנה
העוזי לעברנו. חמדאן גם הוא החל לנוע בהססנות
ימינה, עיניו נעוצות בפניו של המפקד.
"עצור "!
צעק לעברו חייל גבוה ממרכז השורה והרים הרובה מולו, " אתה נשאר במקומך
"!
" לאן אתה חושב שאתה הולך ?" "יש לי שם עזים, הצביע על הרכס ממול ואני בדרכי לכפר עם חלב לילדות."
"תקשיבו טוב"! פנה אלינו ברשמיות, המפקד, "יש ידיעות ממוקדות על נסיונות הברחת אמל'ח מתוחכמים , אנו אמורים לבצע חיפוש יסודי בכל הסביבה.
4
תוך כדי השיחה , החמור ליחך עשב
בשלווה והסתובב כך שצידו השמאלי פנה לעבר החילים. "הי…תראו מה מציץ לו מתוך האוכף", צעק בבהלה החייל הגבוה והפנה נשקו לעבר קצה האנטנה הכסופה שבלטה מכיס האוכף. "זהירות" !! , "תירגולת חפץ
חשוד" ! הכריז
המפקד, נרתע לאחור, כרע ברך, תוך שהעוזי מופנה כלפי החמור וחמדאן , יתר החילים השתטחו בין הסלעים,
כשהם תופסים עמדות לפי התירגולת.
"כולם להתרחק", פנה המפקד גם אלינו. לא הבנתי בדיוק על מה כל המהומה , דומה שהחילים היו מתוחים ולחוצים
.
"צריך לנטרל אותם מיד" צעק החייל הקיצוני,
אל המפקד. תרים ידים !, פקד על חמדאן המבוהל, שעדיין עמד בקרבת חמורו.
לפתע, התעשתתי
והבנתי שהבהלה כולה נוצרה עקב אנטנת הטרניזסטור שלי.
מפקד, מפקד, פניתי לעברו בצעקה / תחינה,
זאת אנטנת הרדיו שלי שם,…. אל
תירו….! חיים
הצטרף אלי, "עיצרו חברה!"
צרור יריות ארוך ורועם
מהעוזי החריד אותנו , החמור
נפל קרס, על גחונו, פיו מחרחר ומנחיריו נפלט קצף
זרזיף אדום ודק של דם נוקז
לקרקע, מכיס האוכף נשפך חלב מבקבוקי
פלסטיק שהתגוללו החוצה, רדיו שחור
בעל אנטנה מוכספת נותר מיותם על אבני השביל .
למרות הכאב ברגלי , פרצתי
קדימה אל עבר היורים "מה השתגעתם הפסיקו!"
-
היה מאוחר מדי .
לתדהמתנו, חמדאן
גם הוא נפל אפים ארצה עם היריות,
שרוע אפרקדן על פניו ללא ניע.
המפקד התרומם מתנוחת הירי
בתחושת סיפוק, ניגש
לחמדאן "הי..בחור; יא
ערבי…." טילטלו , "קום
!, לא קרה לך דבר ", "רק רצינו לוודא שאין מטענים על החמור שלך ." חמדאן התרומם באטיות, התבונן
לימינו ושמאלו כאילו אינו מאמין שעדיין בחיים, נעץ מבט מתמשך בחיה המפרכסת , תפס ראשו בשתי ידיו. " למה ככה להרוג
החמור, מה עשה לכם??
החייל הגבוה התקרב בזהירות לכוון
הגוויה , בעט בנעלו הצבאית באוכף
הריק, לוודא שאין שם דבר מה חשוד .
דשדש והדף שלוש פיתות זרוקות והפך ברגלו את מכשיר הרדיו , כאילו רצה להבחין מה ערכו של אביזר
זה. "אין כאן מטען
ממולכד"! הכריז
בקול, כלפי מפקדו ויתר החיילים שצפו בו ממרחק
ביטחון.
ברגע זה, החל הרדיו פתאום לנגן בעוצמה
רבה, משירי ארץ ישראל : -
"חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן
והאדם והאדם……
הוא לפעמים גם-כן יכול להשאר
נטוש ובלי כוחות".……………
=============
אילן פלטי 2002