נשים בונות
עולם שמעבר למלחמות
איפה
הנשים בדיוני הפסגה על גורלנו?
"נשים
בונות עולם שמעבר למלחמות ולאלימות" מתאר אספקטים מרגשים ואותנטיים של מאבק
הנשים למען השלום באמצעות כתבות, שירים, סיפורים ומכתבים. אין בעולם של ימינו אתגר
גדול יותר מאשר יצירת חיי הרמוניה וכבוד הדדי בין שכנים. והנשים יודעות את זאת
באופן אינסטינקטיבי. כאשר העולם עדיין לכוד בציפורני המלחמה והאלימות, האם האנושות
תטה אוזן לנשים לשם שינוי ולמען שינוי. האם יכולות נשי העולם להתאחד ולהשליך אל פח
האשפה של ההיסטוריה האמונה השטנית שהמלחמות מסוגלות לפתור סכסוכים. המלחמה אינה
מעשה דמוקרטי, רוב האנשים אינם חפצים במלחמה. האם הנשים המהוות רוב בין אזרחי
העולם - בשותפות עם הגברים השואפים לעולם שמעבר למלחמות - תצלחנה לממש את זכותן
הדמוקרטית לחיות בשלום.
בין
הנושאים השונים הנידונים בספר חדש זה תאור של חצי יובל של פעילות למען השלום על
ידי איפלק הגשר: נשים יהודיות וערביות בישראל למען שלום במזרח התיכון, הכולל שיתוף
פעולה וחילופי מכתבים עם הגברת ג'יהן סאדאת, רעייתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת.
הספר מכיל פרק על מאבקן המוצלח של "ארבע האימהות" למען "פרידה
מלבנון בשלום". הוא מכסה כמו כן אספקטים מכריעים של מאבק הנשים למען מניעת
אלימות נגד נשים ולמען זכויות שוות לנשים המהוות יחד עם הזכות הבסיסית לחיות בשלום
יסודות של חברה דמוקרטית אמיתית. האם האנושות תאפשר לנשים לתפוש את מקומן בדיוני
הפסגה על גורלן. האם התקשורת העולמית נותנת למאבק הנשים למען שלום ושוויון את
הכיסוי הראוי. כללי האתיקה של התקשורת מורות בברור שדבר זה הוא אפשרי. הסופרים
השונים המוצגים בספר זה מבהירים באופן ברור שלנשים היצירתיות והכוח המאפשרים בניית
עולם שמעבר למלחמות אם הן מתאחדות ופועלות באומץ. המשורר הבריטי ארנולדס כותב: אם
הנשים תצעדנה יחדיו לטובת האנושות יווצר כוח אשר עוצמתו לא ידע העולם.
איפלק
7-5
אברהם
בר-עם
דו-קיום
ואלימות בראי משרד החינוך
א.
דומה
שאין חולקים על הקשר בין הדו-קיום כערך לאומי-חברתי ואישי לבין תופעות של אלימות,
המצויות ומתגלות בחברת בני אנוש, בעיקר כשאינה הומוגנית, בקרב מגזרים שונים ואצל
יחידים.
קשר
זה מתבטא ביחס הפוך: ככל שבין המגזרים השונים בחברה מתחזקת השאיפה לדו-קיום שיש
עמו סובלנות, הבנה אנושית ושאיפה לשלום, כך פוחתים בחברה זו מעשי האלימות על כל
גילוייהם וצורותיהם. והיפוכו של דבר: ככל שהשאיפה לדו-קיום נחלשת והניכור בין
המגזרים גדל מסיבות שונות: לאומיות, דתיות או פוליטיות, כך עולה ומתפשטת האלימות
בכל רובדי האוכלוסיה, וגילוייה הולכים ומקצינים בכל תחומי החברה ובכל שכבות הגיל.
יש
איפוא מקום לקבוע, שכאשר בקרב אוכלוסיה כלשהי האלימות מתעצמת ומחמירה עד כדי סכנה
ליציבות המרקם החברתי, טוב יעשו מנהיגי הציבור הזה אם ייזמו ויובילו את המאבק נגד
האלימות בדרך של עידוד וחיזוק הדו-קיום החברתי והלאומי, שיצמצם ואולי אף ימנע את
הנטיה "לפתור" בעיות בדרכים אלימות, לעתים קיצוניות.
ואכן,
שני נושאים כבדי משקל אלה, החתירה לדו-קיום והמאבק באלימות, שהיקפם החברתי והמדיני
חובק את הציבור כולו ונוגע לכל פרט, נמסרו במדינת ישראל לטיפולה של מערכת החינוך,
כמטלה ראשונה במעלה. שני הנושאים הללו שולבו בשנים האחרונות בתוכניות הלימודים של
בתי-הספר, וצוותי המורים נרתמו למעשה חינוכי מורכב זה, שהכל מכירים בחשיבותו לחברה
ובערכים שהוא נושא עמו.
התוכנית
החינוכית "דו-קיום בשלום" שואפת להביא את בני הנוער לתובנה, הנושאת עמה
הכרה והשלמה בין תושבי מדינת ישראל כולם, יהודים וערבים, ואף עם מדינות ערב
השכנות.
התוכנית
החינוכית "מניעת אלימות" מכוונת ומדריכה את התלמידים בדרכי המאבק נגד
האלימות לסוגיה, בין יחידים, כולל בין כותלי בית-הספר, בין קהילות ועדות ובין עמים
- אלימות הגוברת ומתעצמת בשנים האחרונות בתוך המדינה ובמדינות שכנות.
ב.
מערכת
החינוך בישראל נטלה על עצמה, כאמור, לפני שנים אחרות את המשימות לקדם את הדו-קיום
מחד-גיסא ולמצוא דרכי התמודדות נגד האלימות, מאידך גיסא.
דא
עקא, שבבדיקת המצב ובבחינת עמדות ועובדות במציאות של תחילת המאה ה 21, מתברר,
שבשני הנושאים הללו, שאין חשובים מהם לחיי הפרט והחברה, לא ניתן להצביע על הצלחות
של ממש. אדרבא, בשנים האחרונות נראה שהדו-קיום המיוחל הולך ומתרחק אמתנו, ויש
הדוחים את אפשרות קיומו למרחקי "הדורות הבאים". בו בזמן אווירת האלימות
על כל סוגיה וסכנותיה מכה שורש ומתפשטת גם על פני תחומים של הפרט ושל מסגרות
חברתיות, שקודם לכן לא נאלצו להידרש לנושא זה.
מה
גרם להידרדרות זו?
מדוע
נכשלו המאמצים להשפיע, דרך בתי-הספר, על התנהגות בני הנוער בתחום האישי-חברתי,
בניסיון לצמצום האלימות?
יש
אף להודות שגם המאמצים שהושקעו בניסיון לחנך לחיים של דו-קיום בשלום עם הזולת -
יהודים וערבים - גם הם לא צלחו, בלשון המעטה. אדרבא, בקרב בני הנוער ותלמידי
בתי-הספר ניכרת עליה רצופה והחרפה באלימות, עד ההישג הגדול והקשה מאוד לעיכול:
מקום ראשון בעולם בגילויי אלימות בבתי-הספר! אין גם צורך להתאמץ כדי להוכיח שנושא
הדו-קיום בשלום בין תושבי הארץ היהודים לבין תושביה הערבים ספג מהלומות כבדות
בשנים האחרונות והישגים חשובים בתחום זה, שנרקמו לאורך השנים,
בהשקעה
של מאמצים גדולים והרבה רצון טוב ופתיחות בשני צידי הדו-קיום, כל זה נמוג וכמעט
נעלם כליל.
בדיקה
עניינית תגלה, שמערכת החינוך ומכלול בתי-הספר, במעמדם החברתי-חינוכי בתקופתנו, אין
בכוחם לעמוד לבדם במערכה נגד הלכי הרוח הקשים המצויים בציבור בשכבותיו השונות,
ואין להם אפשרות של ממש, לא חוקית ולא מעשית, לנהל מאבק משמעותי נגד מפגעים
מושרשים בחברה, גם אם המאמץ שישקיעו יהיה מירבי.
הסיבה
לכך ידועה ומוכרת: במחקרים רבים שנערכו במקומות שונים בעולם נקבע, שהשפעת בית-הספר
על התנהגות בני-הנוער ועל דיעותיהם ותגובותיהם, בתחומים חברתיים ופוליטיים
מרכזיים, קטנה מאוד בהשוואה לגורמים אחרים בחברה האנושית בת-ימינו: המשפחה, הרחוב
והשכונה, התקשורת בכל צורותיה (טלוויזיה, עיתונות, רדיו, אינטרנט) והשפעת החברים – הם הקובעים והמכריעים. חלקו של בית-הספר כגורם משפיע מגיע לשיעור
של 8-7 אחוזים בלבד מכל הגורמים המשפיעים!
על
אף הנתונים האלה מוכרת היטב ואף מובנת נטייתו של הציבור להעמיס על מערכת החינוך את
האחריות לריפויים של כמעט כל מדווי החברה ובעיותיה, נוח להורים רבים להתנער מחובתם
הטבעית לחנך את ילדיהם, בעיקר בהתחשב בתוצאות המכאיבות של התעלמותם: סמים, אלימות
ועוד מרעין בישין שתקופתנו משופעת בהם, כל זאת כדי להקל במעט על מצפונם.
גם
אילו הקדישו בתי-הספר את כל מאודם למאבק נגד האלימות ולהחדרת האמונה בחשיבותו של
הדו-קיום - גם אז היתה השפעתם מתמוססת מול קולות הרחוב ושופרי התקשורת לצורותיה
ויתר הגורמים שהוזכרו, שהשפעתם ופעולתם, במתכוון ושלא במתכוון, אך מחזקת את
האלימות לסוגיה ומשכנעת באופנים שונים שדו-קיום בשלום אינו בר השגה בדורנו
ובמקומותינו.
מבט
מפוכח על המצב בארץ כיום מוכיח, שלמעשה רק בתי הספר, והם בלבד, עושים במתוכנן
ובמתכוון מאמצים למצוא פתרונות לקשיי הפרט והחברה בימים קשים אלה, בעיקר בתחום
המאבק באלימות לסוגיה, אך מתברר שאין בידיהם לא סמכות חוקית ואולי אף לא הכלים
הנחוצים והשיטות הנכונות לצמצום האלימות ולהבאת רעיון הדו-קיום לכלל אפשרות מעשית,
בעיקר כאשר, כאמור לעיל, כמעט כל אפיקי ההשפעה על התנהגות בני הנוער והציבור כולו
זורמים בכיוון ההפוך.
ג.
אין
בדברים לעיל כוונה או ניסיון "לשחרר" את בתי-הספר והמורים ואת כלל מערכת
החינוך למאמץ שאינו נפסק ומניסיונות ללא לאות להמשיך במילוי תפקידם החינוכי חברתי,
נוסף על תפקידיהם בהוראה ובהרחבת דעת של הדור הבא. יתר על כן, שומה על מערכת
החינוך לחפש ולמצוא דרכים יעילות יותר וחדות יותר, ולשתף גם את ההורים ואת הקהילה
במאבק באלימות, ובמאמץ לעקור אותה ואת ספיחיה מן השורש, בכל מקום ובכל צורה שהיא
מתגלה.
לא
פחות חשוב, וללא ספק קשה הרבה יותר, למצוא דרכים להעלאת השאיפה לדו קיום בשלום
לראש סדר היום הלאומי שלנו, ולגלות בקרבנו את האומץ ואת היכולת לראות את הזולת ואת
השונה בדרך שלווה, שפויה וריאלית, ולאמץ גישה מאוזנת גם כלפי הזר, האחר, גם כשהוא,
לעיתים, קשה להבנה.
ד.
אוטופיה?
גם
השאיפה לאוטופיה יש בה מזור ותקווה.