הכדורסל והספורט היהודי במצרים
אליהו עמיאל וחבריו
כתב: מנחם כהן
הוקלד על-ידי: יניב פכטר
אגדת הקבוצה המצרית של הפועל חולון מתחילה
בכלל בעין חרוד. בקיץ 1951 התקיים בירושלים טורניר כדורסל מרובע. ארבע קבוצות היו
אמורות להשתתף בטורניר: הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל חיפה והפועל מעיין
ברוך. החיפאים ביטלו את השתתפותם, ובהפועל חיפשו קבוצה שתשחק במקומם. מאולי
חייקין, שהיה אחראי על ההכשרה בקיבוץ עין חרוד וגם שחקן כדורסל לעת מצוא החליט
להעמיד קבוצה לצורך הטורניר. הוא פנה לדב פרוסק, רכז הכדורסל בהפועל, והציע לו
לרשום את עין חרוד לטורניר. פרוסק נפל מהכיסא, ולאחר שהתאושש הסכים בלית ברירה.
חמישה שחקנים כללה הקבוצה מעין חרוד: אליהו עמיאל, רודי ויינברג, חיים גורמזאנו, מרסל
חפץ וגם מאולי חייקין. ארבעת הראשונים עלו חודשים מספר לפני הטורניר מאלכסנדריה שבמצרים
ונקלטו בעין חרוד. חייקין הצטרף כדי להשלים חמישייה. הקבוצה המצרית הזו הפכה לאימת
הטורניר. להפועל ירושלים הם נתנו 30 הפרש על הראש והפועל תל אביב חטפו 20 הפרש.
חוק 30 שניות עוד לא היה קיים אז ומעיין ברוך החזיקו את הכדור בחמש הדקות האחרונות
וקיבלו רק 19הפרש. דב פרוסק מהפועל, שצחק בהתחלה מהרעיון לשתף את הקבוצה, היה בהלם
והחיוך נמחק לו מהפנים.
ככה בונים קבוצה
למחרת הטורניר, עם שחר, יצא צעיר מחולון,
מיכה שמבן קראו לו, צפונה. שמבן, מורה להתעמלות בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, עלה
לאוטובוס לעפולה, ירד בסח'נה, ולאחר טבילה במים הצוננים של המעיין, חצה את השדות
והגיע לעת ערביים לעין חרוד. מבריכת הדגים הוא שלה את אליהו עמיאל, מהמשתלה הוא
קטף את מרסל חפץ, ואת רודי ויינברג וחיים גורמזאנו הוא שלף משדות הפאלחה. שמבן,
איש ספורט בכל רמ"ח איבריו, דיבר רק עברית. ארבעת העולים מאלכסנדריה כמעט לא
הבינו מלה, אבל למחרת הם עשו את דרכם מעמק יזרעאל הפורח לחולותיה הצחיחים של
חולון. בדרך הם אספו את סמי חודרה ופרדי כהן, שעלו גם הם מאלכסנדריה, ושיחקו במכבי
תל אביב. בחולון סידר להם שמבן שני חדרים במלונות "שיכון עובדים" ברחוב
ארלוזורוב. למחרת כבר ערכו המצרים אימון ראשון במגרש הכדורסל של בית הספר ביאליק.
הם היו בסך הכל שבעה. מיכה שמבן, המאמן, ושישה צעירים שעשו היסטוריה והקימו את
קבוצת הכדורסל של הפועל חולון.
במשך שלוש השנים הבאות גרפה הקבוצה המצרית
כל תואר אפשרי בכדורסל הישראלי, שעשה אז את צעדיו הראשונים. אז, יש לציין, היו שתי
ליגות. זו של מכבי וזו של הפועל. המצרים שיחקו בהפועל. אליהו עמיאל, כיום בן 71
משחזר: "האימונים נערכו בהתחלה במגרש של ביאליק, שנקרא אז בית חינוך. הצטרף
אלינו מצרי נוסף. שמו היה ויקטור ששון, שנודע לימים כרס"ר ויקטור המפורסם (על
שמו "שער ויקטור" בקריה). את האימונים היה מעביר מיכה שמבן, אבל קרו
מקרים, שבמהלך המשחק החלטנו בינינו על שינוי תרגיל. לא היינו צריכים לסמן את זה. פשוט
דיברנו בינינו בצרפתית". החידוש העיקרי שהביאו המצרים מחולון היה בשיטות
המשחק שלהם. כך לדוגמה, נזכר עמיאל באחד המשחקים של הקבוצה המצרית נגד הפועל תל
אביב: "היה להם שחקן צעיר שבמהלך כל המחצית הראשונה קלע בלי להחטיא. שמו היה
דני ארז, ולא הכרנו אותו עד אותו יום. שמרנו אזורית, אבל במחצית השנייה החלטנו
להצמיד אליו את רודי ויינברג שזכה לכינוי ה'קרציה'. ארז לא נגע בכדור עד סיום
המשחק ואנחנו ניצחנו". באותו יום, כך מספרת האגדה המצרית, הגיעה לראשונה לישראל
שיטת השמירה ארבע אזורית ואחד אישית.
אבל כדי להבין טוב יותר את סוד ההצלחה של
הקבוצה המצרית צריך לחזור עוד קצת
אחורה בשנים. אליהו עמיאל, למשל, נולד באלכסנדריה וכבר מגיל צעיר עסק בענפי ספורט
מגוונים. למרות זאת, את הצעד וחצי הראשון שלו במגרש הכדורסל עשה רק בגיל 16. חבר
יהודי
מהשכונה- זוזי הררי- הביא אותו למועדון מכבי
אלכסנדריה, "בהתחלה שיחקנו כדורסל רק לשם הנאה", מספר עמיאל, "אבל
אחרי תקופה לא ארוכה נרשמנו לליגה הלאומית באזור אלכסנדריה. כבר לאחר העונה
הראשונה לקחנו את האליפות. גם בשנים הבאות שיחקנו כמעט ללא מתחרים". ההצלחה
נקטעה בגלל מלחמת השחרור. המלך פארוק הורה לשלטונות לסגור את הקבוצה היהודית.
מועדון מכבי אלכסנדריה נסגר והחבר'ה הוותיקים פרשו. היינו קבוצה של צעירים כולם
בעלי פוטנציאל, אבל בלי מגרש. היו לנו חברים ממוצא ארמני שהסכימו לתת לנו להתאמן
במועדון שלהם פעמיים בשבוע. אספתי את הצעירים, ביניהם חפץ, ויינברג, גורמזאנו,
פרדי כהן וסמי חודרה, ושיחקנו בינינו לבין עצמנו".
האטרקציה של העמק
מכבי אלכסנדריה לא השתתפה בליגה, אבל בסיומה
השתתפה במשחק ידידות מול קבוצת סאמרק שזכתה באליפות, היהודים ממכבי נבחו בנקודה
אחת, ובסיום המשחק הזמין אותם מאמן נבחרת מצרים בכדורסל, נלו פרטורה, לסגל נבחרת
מצרים שעמד לצאת לאולימפיאדת לונדון 1948.
עמיאל: "הגענו לנבחרת ועד מהרה השתלבנו.
היה שם שחקן מצרי בשם פואד אבו חיר, שהיה נשוי לשתי נשים יהודיות. התיידדנו איתו.
בכלל, בין השחקנים הערבים והיהודים בנבחרת שררו יחסים מצוינים. למרבה הצער,
שבועיים לפני הנסיעה ללונדון הגיעה הוראה מהמלך פארוק להוציא את השחקנים היהודים
מהנבחרת. נשארנו באלכסנדריה והנבחרת המצרית יצאה לאולימפיאדת לונדון על טהרת
הערבים בלבד".
התרגיל של המלך פארוק חזר על עצמו כעבור
כשנה. אז נערכה בקהיר אליפות אירופה לכדורסל, ושוב הוזמנו לנבחרת שני שחקנים יהודים:
אליהו עמיאל וזוזי הררי. עמיאל, שעבד כפקיד בנק, וזכר את התרגיל של פארוק, סירב
להתייצב לאימונים. הנימוק הרשמי שלו היה שמנהל הבנק בו עבד לא מוכן לשחררו לחודש
וחצי, מכתב שהגיע מהשלטון המצרי לבנק היה חד משמעי: או שעמיאל מופיע למחרת למחנה
האימון של הנבחרת או שהממשל במצרים ילאים את הבנק, האיום עשה את שלו ועמיאל, יחד זוזי
הררי ועם טבח יהודי צמוד, לצו רך שמירה על הכשרות, התייצבו במחנה האימונים.
שעה לפני טקס פתיחת האליפות קרא מנהל הנבחרת
המצרית לשני היהודים לחדרו ואמר להם, כי הגיעה הוראה מהמלך פארוק ששני היהודים יוכלו
לשחק בנבחרת, רק אם יתאסלמו. עמיאל והררי דחו את ההצעה על הסף, והמשלחת המצרית צעדה
בטקס הפתיחה כאשר עמיאל והררי יושבים ביציע. "הקריין המצרי, ששידר את טקס
הפתיחה, לא ידע על הסיפור, והודיע ברדיו שאני לא משתתף בגלל מחלה. אמא שלי שהקשיבה
לרדיו ושמעה שהילד שלה חולה, יצאה מיד לדרך מאלכסנדרייה לקהיר והביאה לי כדורים
ותרופות.
עבור עמיאל וחבריו ההדחה מהנבחרת שעה לפני
תחילת המשחק הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ששת הכדורסלנים ארזו את מטלטליהם, ועזבו
את ארץ הראיסים. עמיאל וגורמזאנו נסעו לפריז, מרסל חפץ נחת בלונדון ואילו פרדי כהן
וסמי חודרה נסעו לתל אביב. מועדון הכדורסל מכבי אלכסנדריה נעל את שעריו לתמיד.
עמיאל וגורמזאנו שיחקו קצת כדורסל בקבוצה
מקומית בפריז, אבל בחלוף שנה, בפברואר 51, הם עשו עלייה לקיבוץ עין חרוד. "היינו
חבורה של וו עולים חדשים ממצרים שלא ידעו את השפה, וגם העבודה בקיבוץ היתה זרה
לנו", נזכר עמיאל. "במשק ניסו לשלב אותנו בעבודות שונות. אותי צירפו
לעבודה בבריכות הדגים". גם את מרסל חפץ רצו לשלב בעבודה. יום אחד, מספר
עמיאל, שלחו אותו לעבוד במשתלה, אבל חפץ לא הבין טוב, וחשב ששלחו אותו לעבוד
במשטרה. הוא יצא לכביש הראשי, תפס טרמפ והגיע למשטרת עפולה. בערבית מהולה בצרפתית
וקצת עברית הוא אמר לשוטרים המופתעים כי נשלח מעין חרוד לעזור בעבודה. שוטרי משטרת
עפולה שמחו על התגבורת הבלתי-צפויה ושאלו את חפץ באיזה תחום
משטרתי הוא מתמחה. באותו יום התאספו שוטרי וקציני המשטרה במגרש הכדורסל וקציני המשטרה במגרש הכדורסל שליד התחנה, וקיבלו
שיעור מאלף ברזי משחק הכדורסל. באותו זמן, בעל המשתלה כרע תחת נטל העבודה.
לא עבר הרבה זמן, וקבוצת היהודים ממצרים
חזרה להתאמן באופן סדיר. עובדים ביום, מתאמנים בערב. הם הפכו להיות האטרקציה של
הקיבוץ ואחר-כך של כל יישובי העמק. עמיאל נזכר שכולם בלי יוצא מן הכלל נהרו כדי
לראות את "הקבוצה המצרית" מפגינים כדורסל מעולם אחר.
אחרי הטורניר המוצלח בירושלים עברו, כאמור,
כולם יחד לחולון, שאז היתה בעיקר חולות. מכדורסל אתה תקופה לא הייתה פרנסה, ולכן
חיפשו השחקנים עבודה. עמיאל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון צרפתי, מרסל חפץ שעשה את הדיפלומה שלו במשתלה של עין חרוד, השתלב
בעבודה בבניית ובשתילת גן הרצל, חיים גורמזאנו היה מדריך שחייה בבריכת הפועל והשאר
קיבלו עבודות מזדמנות. עד מהרה צורפו כל השישה לנבחרת הפועל שיצאה לטורניר
בינלאומי בבלגיה. הנבחרת התבססה על שחקני הפועל חולון, שאליהם צורפו דני ארז
מהפועל תל אביב, מוסא דניאל ממעיין ברוך ועמוס לין ממשמר העמק. אליהו עמיאל היה
המאמן/שחקן ונבחרת הפועל לקחה את הטורניר בבלגיה בהליכה.
הזקן והגביעים
כשחזרו לארץ פנה דב פרוסק ממרכז הפועל לעמיאל
והציע לו את תפקיד המאמן הראשי במרכז הפועל בנוסף להיותו שחקן בחולון. ב-52' השתתפה
נבחרת ישראל במשחקים האולימפיים בהלסינקי. מהקבוצה המצרית של הפועל חולון יצאו
ארבעה שחקנים לאולימפיאדה. חפץ כהן, גורמיזאנו ועמיאל. שם, בהלסינקי הקרה, נפגשו
ארבעת המצרים מחולון עם שחקני נבחרת מצרים, וביניהם פואד אבו חיר.
עמיאל: "ערב אחד דופק פואד על דלתי,
נכנס לחדר, ובצער רב הוא מספר לי כי הייתה מהפכה במצרים, המלך פארוק הודח, וג'אמל
עבדול נאצר תפס את השלטון. למראית עין השתתפתי בצערו של פואד, אבל זכרתי את פארוק
ואת התרגילים המסריחים שעשה לי בזמנו. בראש שלי הדהד המשפט: 'כול כלב ביג'י יומו'.
עם סיום המשחקים הספיקו עוד שחקני נבחרת ישראל להתחבק עם החברים ממצרים, לתדהמת
העיתונאים הזרים בשדה התעופה בהלסינקי.
עמיאל וחבריו המשיכו לשחק בהפועל חולון
ולקחת אליפויות בליגת הפועל, אבל הזמן עשה את שלו. דור חדש התדפק על הדלתות. דני
הדר, עמוס קופפר, מוסה דניאל, צחי פלד ודני ארז החליפו בהדרגה את הקבוצה המצרית.
אליהו עמיאל התמנה למאמן הפועל חולון, אבל חבריו סיימו את תפקידם. מרסל חפץ וסמי
חודרה ירדו לצרפת, חיים גורמזאנו שינה את שמו לגורן אבל נטש לארה"ב ופרדי כהן
חיפש את עתידו בארצם של פלה
וטוסטאו, ברזיל. מאותם צעירים שעלו מאלכסנדריה בתחילת שנות ה-50 הקימו את הפועל
חולון, ונקראו הקבוצה המצרית, נותרה רק האגדה.
אליהו עמיאל, היחיד שנשאר בארץ, המשיך לאמן
את הפועל חולון, ואימן מאוחר יותר גם את הפועל ירושלים והפועל תל אביב, ב-59'
הדריך עמיאל את נבחרת ישראל במשחקי אליפות אירופה, אחר כך הוא עבר קורס שיפוט והיה
שופט בינלאומי. הוא התמנה כחבר איגוד הכדורסל ולאחר מכן תפקד כיו"ר האיגוד. כיום
עמיאל הוא חבר פיב"א ומשקיף כדורסל בינלאומי. אלכסנדריה.
לפני כשנה לקח עמיאל את רעייתו, בניו ונכדו לביקור
בעיר הולדתו, אלכסנדריה. "חיפוש שורשים", הוא קרא למסע. עמיאל הראה לבני
משפחתו את הבית בו נולד, נפגש עם חבריו מאז- גבי קלפטנו ופואד אבו אל חיר, וביקר
איתם במחוזות ילדותו. באחד הימים, בזמן שהוא צועד ברחובות אלכסנדריה, ניגש אליו
אדם זקן. "אתה עמיאל"? שאל אותו. הם ירדו יחד למחסן והמצרי הוציא משם
שני גביעים, על הגביעים היו רשומים שמות שחקני מכבי אלכסנדריה שזכו באליפות לפני
שנים רבות, "כ-50 שנה אני שומר את הגביעים אצלי במחסן, קח אותם לישראל, שם
מקומם", אמר לו הזקן. עמיאל לקח את הגביעים, ועד עצם היום הזה הם ניצבים אצלו
בבית. עדות אחרונה אולי מאגדת הקבוצה המצרית.
מתוך 'שתי ערים'
(מקומון לחולון ובת-ים), 12.07.1996, כ"ה תמוז תשנ"ו.
יניב פכטר